פתאום קם אדם בבוקר ומקבל טלפון מחברת האשראי: "החיוב שלך חזר". ובהמשך כל מיני מילים אדיבות אך מאיימות שלפיהן מבקשים כי "תסדיר מיד", "אחרת יינקטו", ועוד מילים שמייבשות אדם בבוקרו של יום.



מיד שמתי פעמיי לסניף הבנק שלי - וליתר ביטחון הוצאתי תדפיס חשבון בטרם אשב פנים אל פנים מול הפקידה האדיבה.



הדאגה הראשונה שלפיה הבנק החזיר את החיוב בגלל חריגה ממסגרת האשראי של החשבון הופרכה. מיליונים לצערי לא מצאתי שם, אבל סכום שהיה יכול לשאת את החיוב על מסגרתו הרעועה, היה גם היה.



הפקידה מצדה עשתה מאמץ כן להבין מדוע לא כובד החיוב ומדוע לא התקשרו אליי כדי להתריע. בדקה ולא מצאה, עד שאמרה: "רגע, אולי יש לך עיקול על החשבון?".



באותו הרגע זה נראה לי מופרך, אבל הבדיקה העלתה שאחד מהגופים המכונים בפי רואי החשבון בשם "מוסדות" הטיל עיקול בסך צנוע של כ־3,000 שקל על חשבוני.


"רגע", טענתי בפני הפקידה, "אבל גם אז ניתן היה לחייב את החשבון בסכום החיוב של כרטיס האשראי". הפקידה חייכה: "ברגע שמוטל עיקול על ידי מוסד ממשלתי, אנחנו מוכרחים להפסיק את הפעילות בחשבון עד שלא יועבר סכום העיקול לחשבון מיוחד".


כאן כבר ירד מסך שחור אל מול עיניי: בדיוק ערכתי כמה שיפוצים קטנטנים בדירה ובמשרד, ומה יהיה אם יחזור צ'ק שלי? מילא הבירוקרטיה, אבל הפדיחה...



כמעט משותק מהפחד הזה, חתמתי על אישור שיאפשר לחלט את סכום העיקול מחשבוני, אם יימצא מוצדק. השיחה הבאה הייתה למשרד רואי החשבון שלי, כדי לברר איך בעת שבה אני משלם את מִסיי מדי חודש בחודשו כחוק, צמח לו לפתע חוב צנוע אך בעייתי שכזה? אף שמדובר באנשים הגונים שאיני מפקפק ביושרם, עליי להודות שבאותם רגעים עלו במחשבותיי תסריטי אימה, שלפיהם רואה החשבון שלי מטייל בעולם על חשבון כספי תשלום המסים שלי שמעולם לא הגיעו ליעדם.



ממשרד רואי החשבון טענו כי לא ידוע להם על שום חוב, וכן שהם פנו לאותו מוסד ממשלתי בטלפון ובמייל אך טרם נענו. כך חלפו עליי עוד יומיים של לחץ בהיעדר תשובה, אבל גם לאחריהם לא נמצא פתרון לבעיה: אותו חוב, כך נטען בידי לבלרי המוסד האמור, הוא בגין עסק שאני שותף בו, שחשבונותיו מתנהלים בכלל במשרד רואי חשבון אחר.



אני מודה שבשלב הזה כבר הודיתי למזלי הטוב על כך שהדיון מתנהל באמצעות רואי החשבון ובטלפון, שכן לו הייתי ניצב פנים אל פנים מול אותו לבלר שפלש לחשבוני, הייתי "תוהה" כיצד לא קדמו מכתב או שיחת טלפון למהלך, אף על פי שאותו מוסד מקיים עמי קשר קבוע לצורך עדכוני התשלומים המגיעים לו כחוק.



המשך הבירור היה מרגיז אפילו יותר: התברר כי רואת החשבון של העסק הצליחה להוכיח ללבלרים כי החוב היה שגוי והובטח לה כי יבוטל, רק שבינתיים אוכל חינם 1 שכח ליידע את אוכל חינם 2 בנוגע לביטול, וכך המשיך הלה בתהליך הגבייה.



את הסוף אקצר: החיוב היה שגוי, העיקול הוסר לאלתר (כלומר, בתוך כמה ימי עסקים), איש לא התקשר להסביר, לא כל שכן להתנצל - ורק את תיבת הדואר שלי המשיכו לתקוף גופים שהתשלומים להם מתבצעים בהוראת קבע דרך אותו כרטיס אשראי שחיובו נדחה. על "מה היה קורה לו היו לי המחאות שהיו עומדות לפירעון במהלך אותם ימים" - איני רוצה אפילו לחשוב, לא כל שכן על תסריט שלפיו הייתי עלול להיות בחו"ל, מגלה לפתע שכרטיס האשראי שלי חסום וחשבון הבנק משותק. הרי גם אם הייתי מתגבר על התקלה, הייתי עלול להפוך ללקוח מוגבל, על כל המשתמע מכך.



וזה עוד המקרה הקל, כי הגבתי מיד והפעלתי אנשי מקצוע טובים כדי להסדיר את העניינים לאלתר, אבל מה היה קורה לו הייתי חולה, קשיש או סתם מי שידו אינה משגת איש מקצוע זמין שידבר עם הלבלרים בשפתם? איך הייתי יוצא מהסבך הזה שהתחיל, להזכירכם, בחיוב שגוי של אחד "המוסדות"?



לא נקבתי בשם המוסד שאחראי לסיפור שאירע כבר לפני כמה חודשים, מאחר שאין לי עניין להטריח אתכם בתגובה לקונית, שספק אם הייתה מכילה שמץ של התנצלות. חוץ מזה, לא אקח על מצפוני שאותו לבלר שיידרש להגיב, יזניח לרגע את משימותיו האחרות (כמו למשל ביטול חיובים שגויים) וימשיך בתהליכי גבייה נגד עוד אזרח שומר חוק, שיגלה לפתע שחשבון הבנק שלו עוקל, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.



מוגש כמתנת חזרה לשגרה לעמיתיי העצמאים הקטנים, על יכולתם לשרוד מול גדודים של אוכלי חינם ששולחים ידיים חמדניות לחשבונות הבנק שלהם ועושים בהם כבשלהם.