נשף מסיכות: מופעי החנופה ביום ההולדת של ראש הממשלה נתניהו נותנים פייט רציני למופעי החנוכה שבפתח. מירי רגב, מאי גולן ונפתלי בנט (בחשבון הפייסבוק שלו) הם האחרונים בסדרה. היו גם בעבר מופעי התרפסות שומטי לסת של השר לשעבר והמקורב מטעם עצמו, איוב קרא, של אופיר אקוניס ושל אחרים, אבל בכל פעם שנדמה שהגענו לשיא, תמיד יימצא מישהו שיתנדב להגביה, כלומר להנמיך, את הרף. לצד כל אלה יש להזכיר את טקסי הצהרת הנאמנות וההחתמה ההמונית על אשרור מנהיגותו של נתניהו בהנפת אימוג’י לייק בווטסאפ.

כל האמצעים כשרים. השבוע נוסף לרפרטואר גם מופע האימים של שר המשפטים אמיר אוחנה, שבמסיבת עיתונאים פתח בהרעשה כבדה על פרקליטות המדינה כמו אחרון הטוקבקיסטים. הוא כנראה חש שעדיין לא פרע את כל התשלומים למיטיבו על החסד שעשה עמו במינויו לתפקיד הרם.
 
את סצינות החנופה משלימים דברי ההערצה הפומביים של בני המשפחה: הבן אבנר שהודה כי הוא גדל בבית של דמות היסטורית ומנהיג חד־פעמי, יאיר שאמר כי הוא מעריץ את אביו ורואה בו קדוש מעונה, והרעיה שרה שאמרה בעבר כי מדינת ישראל קטנה למידות בעלה המתאים לשמש נשיא ארצות הברית. לקינוח אפשר להוסיף את הדבש הניגר מפיו של המעריץ בני ציפר, משל היה פך שמן שלעולם איננו מתכלה.
 
ככל שמדובר בבני משפחה קרובים, ניחא. יש הורים המתמודדים עם מרד נעורים של ילדיהם, שאולי מביטים בקנאה במשפחת נתניהו המלוכדת ובילדים המכירים בערכו של אביהם. בעיני אחרים נראים האירועים האלה כמו מופעי ביזאר. קרקס אנושי נטול חוש מידה ומודעות עצמית, שבמרכזו יושבים ראש ממשלת ישראל ורעייתו, מרכינים ראש בהצטנעות מעושה ושואבים הנאה גלויה מהמעמד, כאילו נשתכח מהם הציווי התלמודי: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו".
 

הקהל הצופה במופעי הראווה האלה זע במקומו באי־נוחות. יש המגחכים, אחרים חשים נבוכים הן בעבור המברך, הן בעבור המבורך. בשבוע שעבר, בעת נאומה של מירי רגב, נקלט במצלמה ניר ברקת מתגרד במבוכה ומנסה לצמצם את עצמו מרוב בושה. ישאל השואל: למה נתניהו לא חוסך מעצמו את הפארסה הזאת? למה הוא משתף את הסרטונים האלה בחשבונותיו ברשתות החברתיות? ככה מתנהג מנהיג חזק? נתניהו בן 70. מברכיו, המפליגים ומפריזים בשבחיו, חושפים את חולשתם, אבל לא פחות מכך את חולשתו של מנהיג הנזקק למנות הולכות וגדלות של חנופה כדי לחזק את ביטחונו ולאשרר את גדולתו.
 
מעבר למבוכה, מדובר בתופעה מטרידה מכמה סיבות. קודם כל משום שנראה שראש הממשלה מקיף את עצמו בחסידים שוטים ובמלחכי פנכה ומרחיק מעליו יועצים המסוגלים להציג לו עמדה החולקת על דעתו. אולי כדאי להזכיר לו את אמירתו של מפיק הסרטים היהודי האמריקאי, סמואל גולדווין: "אני לא רוצה חנפנים סביבי. אני רוצה שכולם יגידו לי את האמת בפנים. אפילו אם זה יעלה להם במשרתם".
 
שנית, בחסותו ובעידודו של נתניהו, הפך מסע חנופה אישי למסלול המראה עבור פוליטיקאים וחברי כנסת מהספסלים האחוריים בליכוד, שקיבלו מצנח זהב לתפקיד שר תמורת מפגני חנופה ונאמנות. גם חברי כנסת ממפלגות הקואליציה, המבקשים את קרבתו של ראש הממשלה, הבינו מזמן מה מצופה מהם כדי להתקדם. אבל הדבר החמור מכל הוא שמפגני החנופה פוגעים פגיעה קשה באמון הציבור בפוליטיקה, ובכבוד שהוא רוחש לאנשי הציבור. במקום להתנער ממתקפת החיבוקים, הקילוסים ודברי השבח המזויפים, נתניהו מנתץ כל מראה שמציבים מולו עיתונאים, חוקרים, פרקליטים, מקורבים לשעבר ויריבים פוליטיים, שבה משתקפת בבואתו באור לא מחמיא. אבל כמו כל מסיבת יום הולדת, לפעמים החגיגה נגמרת ואיתה גם נשף המסיכות יגיע לסיומו.