ברנהרד טראוטמן היה גבוה (1.90 מ') ונאצי. שני מאפיינים אלה סידרו לו סיפור חיים בהחלט לא שגרתי, שאותו מנסה הבמאי הגרמני מרקוס רוזנמולר לגולל על הבד בסרט “הסיפור של טראוטמן". תחילת סיפור המעשה היא ב־1941, כשטראוטמן עדיין לא היה בן 18. אך כנאצי מאמין הוא הזדרז אז להתנדב לשירות צבאי בלופטוואפה, ובמשך כמה שנים לחם בפולין ובאוקראינה, ומאוחר יותר בצרפת ובבלגיה, עד שנפל בשבי הבריטי. נחישותו בשדה הקרב באה לידי ביטוי גם בחמש מדליות הצטיינות, ובהן צלב הברזל, שעוטר בהן על ידי מפקדי צבאו של היטלר.



הבריטים העבירו את טראוטמן למחנה שבויים שפעל במחוז לנקשייר, לא רחוק מהעיר מנצ'סטר. שם החל השבוי לגלות את יכולותיו הגבוהות, האינסטינקטיביות, כשוער כדורגל. תחילה הוא הפגין זאת במשחקים שנערכו בתוככי מחנה השבי, ומאוחר יותר הצליח אחד ושמו ג'ורג' פראייר, הבעלים של קבוצת כדורגל מהאזור, ששיחקה בליגת החובבים המחוזית, לשלב אותו בקומבינה מעט מושחתת בהרכב הקבוצה הזו, שייצגה את העיירה סנט הלנס.



שנת 1948 הייתה שנה מכריעה עבור טראוטמן. באותו הזמן, שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, פורק מחנה השבויים, ואיש הלופטוואפה לשעבר הורשה לשוב לביתו בברמן שבמערב גרמניה. אלא שהוא ויתר על העונג לשוב הביתה, משום שבדיוק אז הציעו לו מנהלי קבוצת מנצ'סטר סיטי מהליגה הבכירה באנגליה להצטרף לשורותיה כשוער ראשון.





מילא שבוי לשעבר המצטרף לליגה של האויב. אבל זה לא היה עניין של מה בכך עבור אלפי האוהדים של קבוצה זו, שרק שנים קודם לכן איבדו בני משפחה בקרבות מול הנאצים, להריע לאיש הלופטוואפה לשעבר. שילובו של טראוטמן בהרכב הפותח של מנצ'סטר סיטי עבר תוך סערות ציבוריות והפגנות המונים, אך בסופו של דבר השתלב הגרמני הארוך בקבוצה, ועמד בשערה במשך 15 שנים (1949־1964), תוך שהוא רוכש לעצמו שם טוב בעולם הספורט הבינלאומי.



אבל לא על זה סרטו של רוזנמולר, ואפילו לא על אמונתו בנאציזם. “הסיפור של טראוטמן" מעדיף במרב דקותיו להתמקד בקשר הרומנטי שהתפתח בין השבוי הגרמני לבין צעירה מבנות סנט הלנס, מרגרט שמה (פרייה מאבור), שאביה היה זה שניהל את קבוצת הכדורגל החובבנית, ואילו היא עצמה, בסופו של רומן אוהבים מרגש, נישאה ב־1950 לאויב הממלכה (לשעבר).



מה לא עברו ביחד השניים? כואב הלב, נניח, לראות את נפתולי החיים של זוג האוהבים שהסביבה התכחשה אליהם. ועוד יותר כואב הלב להיווכח מאוחר יותר באסון שאסור לאחל לשום הורה, שפקד אותם. רוזנמולר, במאי גרמני מיומן, שזהו סרטו העלילתי ה־12 במספר, שם את כל הז'יטונים שלו על שלולית הרומנטיקה מגירת הדמעות הזו. כמו אומר לעצמו ולבני ארצו, ראו ראו איך בכל זאת היו גם נאצים טובים, וגם הם סבלו. כן סבלו, ממש כמו בני אדם רגילים, מהסוג שהם רצחו והפציצו.



נחישותו של הסרט להיצמד לתוכנית אב זו, שיש בה כדי להשוות גורלות בין הרוצח לקורבנו, ובכך להשיג סוג של מירוק חטאים מושהה עבור גיבוריו החוטאים, מעוגן היטב באותה מסורת יהודו־נוצרית ישנה נושנה, שגורסת כי כל המועד במילוי מצוות יכפר על כך בקורבן אדם. בעיקר יקריב את בנו. וזה הרי מוכר עוד מהרצף העתיק ההוא של הבל־יצחק־ישו, שאבותיהם נדרשו לקורבן. במקרה של טראוטמן, מובנת מאליה האתיקה שדירבנה את רוזנמולר להסתייע באותה הנחת יסוד אמונית. אבל במה בדיוק חטאה מרגרט, אשת הנאצי הטוב, שגם על אומללה זו נגזר השכול? אוהו, ברור שהפשע שלה אינו ניתן לכפרה, ופרטים על כך אפשר הרי לקבל עד היום אצל אנשי ארגון להבה בפיקודו של בנצי גופשטיין.



רוזנמולר, שאף השתתף בכתיבת התסריט לסרט זה, מעז גם לעצב איזון עדין לא רק בין עולמו של החייל הנאצי לבין עולמם של קורבנותיו. הוא מרחיק לכת, ומשווה בין “החטא" כביכול של זו שנישאת לו, ובכך משיג עבור בני הזוג מירוק חטאים משותף.



קריירת הכדורגל הארוכה של טראוטמן, ששיחק עד גיל 41, זימנה לו כמה שיאים ספורטיביים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי באנגליה. בגמר הגביע האנגלי של שנת 1956, למשל, שבו שיחקו ביניהן קבוצתו מנצ'סטר סיטי ויריבתה ברמינגהם סיטי, הרביץ טראוטמן הופעה הרואית, שעלתה לו בשבירה של חוליה בצווארו. לנוכח עיניה של המלכה אליזבת הצעירה, לא ויתר החייל הגרמני לשעבר, לא נכנע לסיטואציה הקיצונית, והתעקש לסיים את המשחק כשהוא עומד על רגליו. זאת, למרות הפציעה החמורה באמת, שסיכנה באופן ממשי את חייו. אין ספק שמדובר בנחישות נדירה, שאכן הביאה לטראוטמן את תואר שחקן השנה בליגה האנגלית. הוא היה הזר הראשון שתואר יוקרתי זה הוענק לו (והיחיד עד שנת 1980).



כאמור, לא חייו כנאצי לוחם, ולא חייו כשוער נועז, הם שמעניינים את הקולנוען רוזנמולר, שמבין כי את הכפרה ישיג גיבורו רק באמצעות הוויה דולורוזה הפרטית שלו; רק דרך ההתעכבות הפרטנית על נפתולי היחסים הרומנטיים שלו עם מרגרט בחירת לבו.



מסתבר שגם בנקודה זו, “סיפורו של טראוטמן" לא עושה עבודה שלמה. אם להאמין למידע המופיע בוויקיפדיה (שלא תמיד מומלץ לעשות זאת), הרי שהמסלול הרומנטי השמיימי שאותו צולחים ביחד בני הזוג המעורב (שבכלל התגרשו בראשית שנות ה־70), לקה בכמה מעידות לא נעימות. כמו, למשל, אותה בת נסתרת שנולדה לטראוטמן בעודו מחזר בעדנה אחר אהובתו מרגרט. מידע זה, ברור מאליו, הושמט מהסרט, שכן הוא בבחינת פגיעה חמורה בסיפור הפיות שלפנינו.



דיוויד קרוס, שהתפרסם בגיל צעיר כשגילם בסרט “נער קריאה" את דמותו של נער המתאהב באישה מבוגרת ממנו, נאצית לשעבר, הוא הנאצי לשעבר ב"סיפורו של טראוטמן", ועושה פה עבודה לגמרי שגרתית. לעומתו, לוכד את העין השחקן הבריטי ג'ון הנשאו, המגלם את הסוחר הקרתני, אביה של מרגרט הרומנטית, ומנהל קבוצת החובבנים שבה הפציעה הקריירה הספורטיבית של טראוטמן. הנשאו, שנראה כבר בעבר בכמה תפקידי משנה בסרטי קן לואץ', הוא היחיד שמצליח לגבש על הבד דמות חמה, מלאה בסתירות, ומעוררת אמפתיה דווקא בחולשותיה האנושיות. חבל שאי אפשר לציין דברים דומים בקשר לאישיותו הפילמאית של הגרמני ארוך הגפיים.