בחודש שעבר צוין ברחבי העולם חודש האזרח הוותיק, אותו אזרח שבישראל נשכח לא פעם. רבים רואים בהזדקנות האוכלוסייה איום חברתי־כלכלי ואף אסטרטגי. מתוך כך נולד שיתוף פעולה בין ארגון ג'וינט ישראל למרכז השלטון המקומי ובמיזם הניסיוני מעורב גם המשרד לשוויון חברתי. הביטוי שלו בשטח הוא מרכזים שנקראים "אפ 60+", מרכזים שייעודם הוא להחזיר את האזרחים הוותיקים להיות אזרחים פעילים ויצרנים מחוץ לבית, בעבודה או בפעילות למען הקהילה.
היוזמה נועדה למנוע שקיעה של אזרחים ותיקים רבים מדי, עקב הפרישה לגמלאות. ההבנה היא שאם לא ייעשה מאמץ מערכתי לשמר אותם ולמנוע תחלואה נפשית ופיזית, תיפול המעמסה על כתפיהן של מערכות הרווחה והבריאות, הקורסות בלאו הכי.
מיזם "אפ 60+" של הג'וינט והמשרד לשוויון חברתי שם לעצמו יעד להגיע לכ־7,000 אזרחים ותיקים בחמש השנים הראשונות של המיזם, אבל כבר לאחר שנת פעילות אחת משתתפים בו 5,000 איש ואישה בכל רחבי הארץ, עדות לדרישה הגבוהה בקרב אזרחים ותיקים לפרויקטים מסוג זה.
משנת קום המדינה גדלה האוכלוסייה הוuתיקה בישראל ביותר מפי 11, אחוז המבוגרים באוכלוסייה גדל בקצב מסחרר - 1.5%־2% בכל עשור. זאת, בעיקר משום שתוחלת החיים בישראל ממשיכה לעלות בהתמדה - אך לא איכות החיים שאמורה להילוות לה. כיום, חלקם של בני 65 ומעלה באוכלוסייה הוא 11.5% בקירוב, ובתוך 15 שנים יעמוד כבר על 14% לפחות. שיעור ההשתתפות של קבוצת גיל זו בשוק העבודה יותר מהכפיל את עצמו מאז תחילת העשור הקודם, מ־8.5% לכ־22%. כעת, משהגיע שוק התעסוקה לרוויה מסוימת, זקוקים אזרחים ותיקים לכל סיוע והכוונה כדי להישאר בו.
מדיגיטל ועד זוגיות
אין כמעט מי שלא מפנטז באמצע יום עבודה גדוש על החלומות שיגשים בצאתו לפנסיה. אלא שבפועל, הפנטזיה על כוס שמפניה מול השקיעה בקאריביים מתנגשת עם מציאות של ריק וחוסר ודאות באמצע החיים. העלייה בתוחלת החיים הופכת את תקופת הפרישה (העומדת על 20 שנה בממוצע) למשמעותית מאוד בחייהם של בני הגיל השלישי. רבים מהאזרחים הוותיקים הפורשים ממעגל העבודה נכנסים אל תקופה זו ברגשות מעורבים, ומחקרים שנערכו מלמדים שהשינוי הדרמטי כרוך לעתים קרובות במשבר.
אפ 60+ הם מרכזי הכוונה וצמיחה לאזרחים ותיקים, שהוקמו במטרה לסייע להם בתקופת המעבר וההסתגלות לתהליך הפרישה מהעבודה. הכוונה היא למנוע הידרדרות לפאסיביות ובידוד חברתי. המרכזים עובדים בכפוף למשרד לשוויון חברתי, והשירותים המוצעים בהם הם ללא עלות ותחת קורת גג אחת. הם כוללים: הנגשת מידע על זכויות לאזרחים ותיקים, הכוונה להשתלבות במערך העבודה לאחר גיל פרישה, סדנאות של אוריינות דיגיטלית, התנהלות כלכלית נכונה, הכוונה ומידע על שירותים עירוניים קיימים ואפילו סדנאות זוגיות לגיל השלישי. כבר בחודש הקרוב יחלו המרכזים בשירות חדש לליווי פרטני (קואצ'ינג) של אזרחים ותיקים. הם פעילים: בנוף הגליל, במועצה האזורית עמק חפר, בירושלים, בתל אביב, באשדוד, בבאר שבע. כמו כן באשכול נגב מערבי, המאגד תשע רשויות מקומיות ובהן: שדרות, נתיבות, אופקים ומועצה אזורית שער הנגב. מדובר בפיילוט של ארבע שנים, ובתום התקופה אמורה הממשלה לבחון את חלקה בתקצוב הרחבה של הפרויקט.
צוות המרכזים מונה 40 אנשי מקצוע שסיימו בתחילת השנה הכשרה מקיפה על תפיסת תקופת החיים החדשה. תפקידם הוא להתאים את המענה המקצועי המדויק ביותר לאזרחים הוותיקים הפונים למרכז.
"התקווה שלנו היא שיהיה מרכז כזה בכל רשות במדינת ישראל, בדומה למרכזי צעירים, ושהכנסים שהעיריות עורכות לקהל הוותיק כדי לספר על המיזם ולעודד השתתפות בו ייערכו על בסיס קבוע, כמו כנסי חיילים משוחררים שעורכות הרשויות", אומרים בג'וינט ישראל. קהל היעד של התוכנית הוא כל אזרח ותיק, ללא קשר למצבו הסוציו־ אקונומי, מתוך תפיסה שהמשברים וההתמודדות בצד היציאה לגמלאות אינם תלויים רק בגורם אחד. "המטרה של התוכנית היא לשנות תפיסה בקרב האנשים עצמם ולסייע להם להמשיך להיות חלק מהחברה, להמשיך ולמצות את הפוטנציאל האישי, החברתי והכלכלי שלהם ולא להיות מנוהלים על ידי הגיל שלהם".
הקושי של מעמד הביניים
אומרת ורדית יצחקי ליבוב, מנהלת תוכניות ב"אשל - ג'וינט ישראל", שבעצמה חצתה את גיל הפרישה ומכירה היטב את האתגרים שתוכנית "אפ 60+" הוקמה כדי להתמודד איתם: "אנחנו עובדים על התוכנית הזאת כבר חמש שנים, ובשנה האחרונה היא החלה לפעול בשבעת המרכזים הקיימים. היעד לשנה שהגדרנו למרכז בכל רשות מקומית הוא אלף איש וההיענות כאמור מרשימה. הממשלה מתחלקת בעלות התוכנית, יחד עם הרשויות המקומיות. בשנה הראשונה התקצוב הממשלתי הוא 80%, בשנה השנייה - 50%. עד השנה הרביעית השאיפה היא שהרשות המקומית תיקח על עצמה 80%, כשנקודת ההנחה היא שזה גם האינטרס שלה. אני לא חוששת לגורל התוכנית, כשיותר אחריות תקציבית תועבר לשלטון המקומי. שכן, את ההצלחה שלה בשנה החולפת אני חייבת לייחס להנהגה מקומית נפלאה באותן רשויות שהסכימו ורצו לקחת בה חלק. ראשי הערים עצמם רוצים ושואפים להגיע באמצעות התוכנית לכמה שיותר אנשים. אנחנו מצידנו, בכוונה בחרנו לפיילוט לא רק רשויות מקומיות איתנות וחזקות אלא מכל הסוגים. המטרה היא לבנות מודל תקצוב שיאפשר לכל רשות לקחת חלק בתוכנית. אנחנו בעצם בונים, ביחד עם כל עיר, את ההיערכות שלה לקחת על עצמה את עיקר האחריות לתושביה הוותיקים".
המשרד לשוויון חברתי הקצה 24 מיליון שקלים לתקצוב שבעת המרכזים הקיימים לכל ארבע שנות הפיילוט. את השאר, אמורות העיריות להקצות.
איך מגיעים לתוכנית?
"אנחנו עובדים בתפיסה קהילתית ומיידעים עליה בכל אותם מקומות שהאוכלוסייה הוותיקה פוקדת בלאו הכי, מהביטוח הלאומי ועד המתנ"ס. בנוסף, אנחנו מעודדים את העיריות המפעילות לערוך כנסים להגברת המודעות לתוכנית, וישנה גם השיטה הטובה ביותר - חבר מביא חבר".
לדברי יצחקי ליבוב, האינטרס של ראשי הערים שאיתם נפגשה כחלק מההכנות להטמעת התוכנית, הוא גדול משאפשר לשער: החל במניעת הגירה שלילית של תושבים ותיקים, דרך הפחתת העומס על מערכות הרווחה העירוניות, ועד אינטרס פוליטי עקב היותם של האזרחים הוותיקים בכל עיר בישראל כוח אלקטורלי עולה. "אבל יש עוד משהו. יש מספיק הבנה בהנהגה המקומית שכולנו נהיה זקנים, ושיש כאן גם עניין ערכי של השקעה באוכלוסייה הזאת בסדר עדיפות גבוה ושאסור לזלזל בו".
מדוע לא מדובר בתוכנית שמיועדת בהגדרה לאוכלוסיית רווחה, לגמלאים נזקקים?
"יש פה לראשונה תוכנית הוליסטית שמתעסקת ממש במניעת ההידרדרות לעוני. לבעלי ההכנסות הנמוכות יציאה לגמלאות לא משנה באופן מהותי את מצבם הכלכלי, בעוד שבקרב מעמד הביניים הפער בין רמת ההשתכרות והמחיה לפני ואחרי היציאה לגמלאות יכול להיות של 50%. לו היינו ממקדים את התוכנית רק באוכלוסיות מצוקה, הרווח ממנה לא היה גדול במיוחד".
אבל חשוב לורדית להדגיש: "הנושא החברתי והרגשי משמעותי לא פחות ואף יותר מהכלכלי. משום שאם אדם נמצא בשוק העבודה 30־50 שנה ויש לו עכשיו עוד 30־40 שנות חיים לפניו, אם הוא ירגיש חסר ערך - שום כסף שבעולם לא יקנה לו את הרווחה הנפשית שהוא זקוק לה. מדובר באנשים נורמטיביים שעבדו כל חייהם, ולפעמים הם עדיין תומכים בהורה או בילד. כך שהמשמעות היא חשובה ויש עוד הרבה אפשרויות לפעילות בעלת משמעות שהיא לא רק עבודה: מהתנדבות, דרך פיתוח והשקעה בתחביב ועד לימודים ופתיחה בסוג של קריירה שנייה".
סיפורי סבתא וסבא
אלה בורשטיין מתל אביב עלתה לארץ בשנת 1990 ועבדה במשרד הבריאות כשלושים שנה כמדריכת תעסוקה. "שמעתי על המרכז בביטוח הלאומי, ובזכות הסדנה של ניהול ותכנון תקופת החיים החדשה הבנתי שאני רוצה לחזור לעבודה. ואכן, חזרתי לעבוד כמדריכה בבית אבות, אבל לא הסתפקתי בזה. עשיתי קורס מחשבים ויצרתי אלבום דיגיטלי הכולל ציורים שלי, תמונות ושירה". משתתף אחד באחת הסדנאות מספר: "אני מהנדס תעשייה וניהול, ניהלתי פרויקטים רבים בחיי. פתאום הזמן התחיל לברוח לי מבין הידיים: קושי להתניע את היום, דכדוך קל. אשתי יוצאת בבוקר לעבודה ואני, שיעצתי לאחרים כיצד לנהל את הפרויקטים שלהם, לא מצליח לנהל את עצמי - אחד הפרויקטים החשובים ביותר בחיי. בפגישת ההיכרות שקיימתי עם אשת הצוות במרכז 'אפ +60' הבנתי מה אני צריך לעשות. בסדנה למדתי לתכנן ולהציב מטרות ויעדים חדשים, ואף הרחבתי את הרשת החברתית שלי באנשים שפגשתי בסדנה ואנחנו ממשיכים להיפגש גם עתה".
ואלרי סמואל מאשדוד הוא רק בן 64, אבל פרש לפני כמעט שנתיים מחברת החשמל. כיום, הוא משתתף בסדנה של תכנון תקופת החיים החדשה, והוא מספר: "הגעתי לסנדה קצת ספקן, לא יודע בדיוק למה לצפות. אבל הופתעתי לטובה מהרמה המקצועית הגבוהה של הצוות, מהתכנים ומהרצינות. ממפגש למפגש בסדנה למדתי עוד ועוד דברים שאי אפשר ללמוד לבד בבית, באינטרנט. אני משתף מאז שהתחלתי, את כל החברים, וממליץ להם להצטרף. במהלך הסדנה גיבשתי כבר מטרה: להירשם ללימודי מורה דרך". ל', בת 63, הייתה גננת שנים ארוכות, והיא אומרת: "הייתי בדיכאון. חיכיתי לפרוש ולעשות חיים כי אני אוהבת לטייל. אבל אחרי שפרשתי נכנסתי לדיכאון, כנראה. אף אחד לא התקשר אליי, הנכדים גדלו והייתה לי תחושה שאף אחד לא צריך אותי. הלכתי לרופא, עשו לי בדיקות ואמרו לי 'את בריאה כמו שור'. חברה המליצה לי ללכת למרכז והפנו אותי לסדנה. שם נפתחתי ואז הבנתי שהבעיות שלי הן כלום לעומת הבעיות של האחרים. בזכות הסדנה חזרתי לעבוד כגננת מחליפה, חזרתי לנהוג, חזרתי לחיים. לא סיפרתי כמעט לאף אחד, כי אני אישה חזקה וככה רואים אותי".
משתתפת אחרת הייתה מורה שעבדה עם נוער בסיכון ופרשה לפני כחצי שנה. היא מספרת: "הגעתי למרכז אפ 60+ במקרה, כי רציתי להירשם לקורס מחשבים. נפגשתי לשיחת היכרות בה סיפרו לי על הסדנה לתכנון תקופת החיים החדשה ללא עלות, והחלטתי לנסות. היום, אני יודעת שגם אם הייתי משלמת ממיטב כספי לא הייתי מוצאת דבר כזה. זאת הייתה הפתעה אדירה. פגשתי קבוצת אנשים מגוונת, כל אחד בא מרקע שונה לגמרי, וקרה דבר מדהים - הבנתי שאני לא לבד ושלמעשה כולנו באותו מצב ברגע שאנחנו פורשים. החוויה שעברתי בסדנה נגעה בי במקומות שלמעשה ידעתי אותם אבל היא פתחה לי מעין וילון. נזכרתי בהצלחות שלי בעבר וקיבלתי זריקת מרץ, שניתן ואפשר להגשים חלומות אחרי הפרישה". היא מוסיפה: "אם היו שואלים אותי, הייתי רוצה לפרוש בעוד חמש שנים, לא עכשיו. ברגע שהוציאו אותנו לפנסיה כבר לא מאפשרים לנו לעבוד כמו שעבדנו בעבר, אלא רק באופן חלקי ובשכר נמוך. אני מרגישה כמו מוצר שפג תוקפו. מציעים לנו לעשות את אותה עבודה שעשינו קודם אבל בהתנדבות. המדינה החליטה שבגיל מסוים אני צרכה לפרוש אבל אני בעצם צריכה להתפרנס".