כשסיפרתי לאחותי, שילדה כבר שני ילדים, על הלידה העתידית של הספר הראשון שלי - שעוד לא יצא אבל בעזרת האלים המיתולוגיים של הכתיבה ייצא בקרוב - היא גלגלה עיניים בהתנשאות חביבה כזאת. שהרי לא נקרע לי הרחם כדי שהוא ייצא בייסורים, כמו שקורה עם תינוקות בני אנוש. ועדיין, נקרעה לי הנפש, ואני תמיד סברתי שכאבי לב קשים יותר מכאבי גוף.
בשבוע שעבר הסתובבתי כמו ילדת בת מצווה מרוגשת (אף על פי שלא היה שום דבר להתרגש ממנו בבת המצווה שלי). אומנם לא ביציאת הספר עסקינן עדיין, אבל שחררתי לאור סיפור קצר, סנונית ראשונה. אני מניחה שלא הייתי מעיזה לעשות את זה לבד, אלמלא החליטו לפרסמו. לא לידה בייסורים הפעם, אלא לידה קלה - אבל הריון ממש קשה. וסליחה מכל האמהות שמגלגלות עיניים עכשיו.
וזה אירוני, אני יודעת. במשך יותר משבע שנים במתכונת הזאת ובמתכונות אחרות לפני כן פרסמתי טורים אישיים, שאולי בתחילת הדרך היו גם אישיים עד אימה, כשעוד חשתי בטוחה בתוך גלי האנונימיות המוחלטים וידעתי שאין לי מה להפסיד. בכל יום חמישי בערב כבר הייתה מתהפכת לי הבטן רק מהציפייה לראות איך המילים שלי יצאו בעיתון ומה יגידו. אולי בעיקר מה יגידו. הרבה פעמים אמרו ושאלו "אבל מי זה? אנחנו מכירים?". הייתה בי התרגשות, אבל לא היה בי פחד. יש משהו יפה בתמימות ראשונית ובהתחלות כשאת יודעת שאין לך מה להפסיד, ומקסימום ניסית. קצת כמו באהבה.
עם הזמן והשפשוף וכל הטקס שנלווה למקצוע מסביב, למדתי להיות שלמה עם כל מה שיוצא ולקבל כל תגובה שהיא, אבל גם למדתי לבחור את המילים שלי היטב, להבין שלכל דבר עלולות להיות השלכות, ושיש הבדל בין סקרנות לרכילות. בדיוק כמו שיש מחיר לבוסר, יש מחיר גם למחשבה שמאחורי הניסיון.
אני מניחה שגם העובדה שבסופו של דבר כשהיצירה שלנו הופכת להיות גם העבודה שלנו, אנחנו נכנסים לאיזו רוטינה. גם כאן, בדיוק כמו בכל מערכת יחסים: אנחנו עדיין מאוד אוהבים את האיש שאיתו בחרנו לחלוק את חיינו עד הנצח, או לכל הפחות עד הנצח היחסי, אבל אנחנו לא ממש רוצות לקרוע ממנו את הבגדים בכל שעה נתונה. וזה גם בסדר.
ואז פתאום התגנב לי למקלדת טקסט מסוג אחר, מז'אנר חדש, אחרי שכבר חשבתי שאיבדתי כל יכולת ליצור משהו שאינו קשור למאורעות היום, שאינו מחובר לאיזה עוול שצריך למחות עליו או לאיזה סיפור שכבר סופר. או כמו שסבא שלי, שעסק גם הוא בכתיבה, אמר: "הדור מתחלף, לפעמים צריך לספר שוב". לא בעידן שלנו.
והנה מצאתי את עצמי מתרגשת שוב, כמו שלא קרה הרבה זמן, אולי כמו בטור הראשון שפורסם כאן, שאני זוכרת מילה במילה בעל פה ממנו - אבל רק אותו. זה היה טריגר להאט את מרוץ העבודה והחיים לרגע. לשים את כל אי־הנעימויות בצד, את כל התסכולים הקטנים מדברים שלא קרו, לאפסן את מה שחשבתי שצריך לשנות ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו, גם לא תגובות מאנשים שבחיים לא חשבתי שיגיבו, גם לא היעלבויות מאנשים שלא הגיבו.
מכיוון שהיום רוב האנשים כותבים ופחות מדי קוראים, אני מניחה שכל אחד יתחבר למקום הזה שבו הוא יושב מול מחשב או נייר לבן ורוצה לשפוך בו את נשמתו, ולו רק ככלי קיבול תרפויטי ולאו דווקא לכריזה בשבוע הספר. כל מי שגדל על אימת "המוזה", הדמות האמורפית המתעתעת ביותר שרוחה שורה על יצירות מופת, ובעליות גג ומכתבות של סופרים, יודע שאי אפשר להזמין אותה. יתרה מכך, אם מזמינים אותה היא דווקא לא תגיע. לפעמים נדמה לי שהמוזה מתנהגת כמו אישה שרוצה להיות מחוזרת ולהרגיש נחשקת ולגרום למושא שרוצה אותה כל כך להיקרע בכל נימי נשמתו עד שהיא תגיע. ואז היא עושה לו דווקא. היא מגיעה, מנשקת אותו על הראש לשנייה ונעלמת. וזה הכי מעצבן.
אם חושבים על זה לעומק, יכול להיות שאין הבדל כל כך גדול בין מוזה לבין אלוהים, יש שמאמינים ויש כאלה שחושבים שהכל מדע מדויק ועניין של עבודה סיזיפית. הם צודקים. אי אפשר לכתוב שום דבר בלי משמעת עצמית, ומנגד גם כשיש מוזה, זה אף פעם לא מבטיח שהלידה (אזכור אחרון לילודה בטור, מבטיחה) תהיה קלה.
אני אף פעם לא משאירה את משימות הכתיבה שלי לידיה המתעתעות של המוזה, אף על פי שאני מאוד אוהבת לשחק איתה. לכן לפעמים זה עובד ולפעמים לא. אז מתנצלת מראש. כשזה עובד, אני יודעת שהיה לי מזל והיא באה לתת לי חיבוק קטן ואז ללכת. אני אף פעם לא יודעת מתי היא תחזור אליי שוב, אם בכלל. אני רק יודעת שאני אוהבת לכתוב, ואני מניחה שאעשה את זה תמיד איתה או בלעדיה.
בשבוע שעבר הסתובבתי כמו ילדת בת מצווה מרוגשת (אף על פי שלא היה שום דבר להתרגש ממנו בבת המצווה שלי). אומנם לא ביציאת הספר עסקינן עדיין, אבל שחררתי לאור סיפור קצר, סנונית ראשונה. אני מניחה שלא הייתי מעיזה לעשות את זה לבד, אלמלא החליטו לפרסמו. לא לידה בייסורים הפעם, אלא לידה קלה - אבל הריון ממש קשה. וסליחה מכל האמהות שמגלגלות עיניים עכשיו.
וזה אירוני, אני יודעת. במשך יותר משבע שנים במתכונת הזאת ובמתכונות אחרות לפני כן פרסמתי טורים אישיים, שאולי בתחילת הדרך היו גם אישיים עד אימה, כשעוד חשתי בטוחה בתוך גלי האנונימיות המוחלטים וידעתי שאין לי מה להפסיד. בכל יום חמישי בערב כבר הייתה מתהפכת לי הבטן רק מהציפייה לראות איך המילים שלי יצאו בעיתון ומה יגידו. אולי בעיקר מה יגידו. הרבה פעמים אמרו ושאלו "אבל מי זה? אנחנו מכירים?". הייתה בי התרגשות, אבל לא היה בי פחד. יש משהו יפה בתמימות ראשונית ובהתחלות כשאת יודעת שאין לך מה להפסיד, ומקסימום ניסית. קצת כמו באהבה.
עם הזמן והשפשוף וכל הטקס שנלווה למקצוע מסביב, למדתי להיות שלמה עם כל מה שיוצא ולקבל כל תגובה שהיא, אבל גם למדתי לבחור את המילים שלי היטב, להבין שלכל דבר עלולות להיות השלכות, ושיש הבדל בין סקרנות לרכילות. בדיוק כמו שיש מחיר לבוסר, יש מחיר גם למחשבה שמאחורי הניסיון.
אני מניחה שגם העובדה שבסופו של דבר כשהיצירה שלנו הופכת להיות גם העבודה שלנו, אנחנו נכנסים לאיזו רוטינה. גם כאן, בדיוק כמו בכל מערכת יחסים: אנחנו עדיין מאוד אוהבים את האיש שאיתו בחרנו לחלוק את חיינו עד הנצח, או לכל הפחות עד הנצח היחסי, אבל אנחנו לא ממש רוצות לקרוע ממנו את הבגדים בכל שעה נתונה. וזה גם בסדר.
ואז פתאום התגנב לי למקלדת טקסט מסוג אחר, מז'אנר חדש, אחרי שכבר חשבתי שאיבדתי כל יכולת ליצור משהו שאינו קשור למאורעות היום, שאינו מחובר לאיזה עוול שצריך למחות עליו או לאיזה סיפור שכבר סופר. או כמו שסבא שלי, שעסק גם הוא בכתיבה, אמר: "הדור מתחלף, לפעמים צריך לספר שוב". לא בעידן שלנו.
והנה מצאתי את עצמי מתרגשת שוב, כמו שלא קרה הרבה זמן, אולי כמו בטור הראשון שפורסם כאן, שאני זוכרת מילה במילה בעל פה ממנו - אבל רק אותו. זה היה טריגר להאט את מרוץ העבודה והחיים לרגע. לשים את כל אי־הנעימויות בצד, את כל התסכולים הקטנים מדברים שלא קרו, לאפסן את מה שחשבתי שצריך לשנות ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו, גם לא תגובות מאנשים שבחיים לא חשבתי שיגיבו, גם לא היעלבויות מאנשים שלא הגיבו.
מכיוון שהיום רוב האנשים כותבים ופחות מדי קוראים, אני מניחה שכל אחד יתחבר למקום הזה שבו הוא יושב מול מחשב או נייר לבן ורוצה לשפוך בו את נשמתו, ולו רק ככלי קיבול תרפויטי ולאו דווקא לכריזה בשבוע הספר. כל מי שגדל על אימת "המוזה", הדמות האמורפית המתעתעת ביותר שרוחה שורה על יצירות מופת, ובעליות גג ומכתבות של סופרים, יודע שאי אפשר להזמין אותה. יתרה מכך, אם מזמינים אותה היא דווקא לא תגיע. לפעמים נדמה לי שהמוזה מתנהגת כמו אישה שרוצה להיות מחוזרת ולהרגיש נחשקת ולגרום למושא שרוצה אותה כל כך להיקרע בכל נימי נשמתו עד שהיא תגיע. ואז היא עושה לו דווקא. היא מגיעה, מנשקת אותו על הראש לשנייה ונעלמת. וזה הכי מעצבן.
אם חושבים על זה לעומק, יכול להיות שאין הבדל כל כך גדול בין מוזה לבין אלוהים, יש שמאמינים ויש כאלה שחושבים שהכל מדע מדויק ועניין של עבודה סיזיפית. הם צודקים. אי אפשר לכתוב שום דבר בלי משמעת עצמית, ומנגד גם כשיש מוזה, זה אף פעם לא מבטיח שהלידה (אזכור אחרון לילודה בטור, מבטיחה) תהיה קלה.
אני אף פעם לא משאירה את משימות הכתיבה שלי לידיה המתעתעות של המוזה, אף על פי שאני מאוד אוהבת לשחק איתה. לכן לפעמים זה עובד ולפעמים לא. אז מתנצלת מראש. כשזה עובד, אני יודעת שהיה לי מזל והיא באה לתת לי חיבוק קטן ואז ללכת. אני אף פעם לא יודעת מתי היא תחזור אליי שוב, אם בכלל. אני רק יודעת שאני אוהבת לכתוב, ואני מניחה שאעשה את זה תמיד איתה או בלעדיה.