גם על סף גיל 50 יכול גבר להתאהב. לא מדובר במערכת יחסים חדשה, אלא במעין שיבה למקורות, שכן אהובתי החדשה הייתה לי פעם בית, עד שבהתקף זעם גירשה אותי ממנו - ולאחר שבשנים האחרונות אותתה לי שהיא רוצה לחזור, נעניתי לאתגר. תחילה באופן פורמלי, אבל אט־אט גם באופן רגשי, עד שאין לי אלא להודות שאני מאוהב בה כנער בן 16.

מערכות היחסים הגלובליות שלי כוללות כמה אקסיות שוות במיוחד. למשל אוסטרליה, שבה גרתי כמעט שנה אחרי השירות הצבאי שלי ושתמיד נשארה עבורי במשבצת של "מה היה קורה אילו". כלומר, אילו הייתי מחליט להשתקע בה. מערכת היחסים הלוהטת השנייה שלי הייתה עם יוון: אחרי כמה קיצים רצופים שבהם ביקרתי בה כתייר, החלטתי להשתקע למשך מספר חודשים באחד מאייה (שלא עלה למזלו על מפת התיירות העולמית במידה שתחריב אותו כליל). 

הפרידה מיוון הייתה קשה, ואולי בשל כך התנחמתי בזרועות המדינה הרחוקה ביותר ממנה על מפת אירופה: אנגליה. או אם להיות ספציפי, מנצ'סטר. ואם לדייק עוד יותר, מנצ'סטר יונייטד. 

רק שכמו עיוור מאהבה, לקח לי זמן להודות שאנגליה הפכה למקום לבקר בו רק כדי לחזות מקרוב באבק שמצטבר על שרידי האימפריה. עם אוכל נוראי (לפני שיקום האידיוט שיספר לי שדווקא בלונדון יש יופי של מסעדות, בואו וניישב את זה פעם אחת ולתמיד: אכן יש מסעדות מעולות בלונדון, כולן של מהגרים או צאצאיהם, אבל אי אפשר באמת ליהנות מאוכל בארץ שלא מצמיחה את חומרי הגלם הדרושים להכנתו) ועם אנשים שהופכים מחוד החנית של האינטלקטואליות העולמית ל"מוב": אספסוף דורש ברקזיט - רק כי השרברב שהיגר מפולין ומוכן להתעורר בשש בבוקר ולצאת לעבודה, מרוויח יותר.

אבל לא על האקסיות שלי באנו לדבר היום, אלא על מי שנדמה לי שהיא האחת, זו שאוכל להזדקן לצדה, לא לפני שנשתולל כהוגן ביחד.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. חלפו כמה דייטים עד שהבנתי שאני מעדיף ארצות מסוגה. בהתחלה היו אלה האחיות הלטיניות שלה - כמו איטליה או ספרד - שבמבט ראשון נראות יפות, חכמות ומצליחות יותר. מקומות שבהם אוכלים דברים בעונתם ומבינים שהחיים הם רק אמצעי כדי לעשות חיים.

"הקבצה ב' של הספרדים", קורא לה חברי הטוב ט', ביטוי שאני מקווה שיחדל להשתמש בו עכשיו כשהוא יודע שאנחנו ביחד. אבל לא רק משום כך, אלא כי פורטוגל עומדת לפרוץ - בגדול. מספיק לראות את התשתיות, את כבישי האגרה הרחבים, את המחלפים והגשרים שאפילו הגרמנים מתקנאים בהם, כדי להבין שאומה שלוקחת על עצמה משימה לאומית (הפחתה בשיעור תאונות הדרכים) ועומדת בה, ראויה להערכה.

די לשוחח עם הסטודנטים באוניברסיטת קוימברה (נוסדה ב־1290!) המרהיבה ביופייה כדי להבין עד כמה הדור הצעיר כאן נחוש לעבוד קשה כדי להתקדם. והכי מרשים: לשמוע את הגאווה בקולם של המקומיים ולגלות את הפרגון ההדדי במדינה שבה בעל מסעדה יכול לשלוח אותך לאכול את הקינוח אצל שכנו שמתמחה בסוג מיוחד של מאפה מקומי - כדי להבין שפורטוגל, אולי משום שהייתה מסוגרת וקפואה במשך עשרות שנים, עדיין משמרת אנושיות שרוב מדינות המערב (כולל גרורה ים תיכונית אחת שלהן) איבדו כבר מזמן.

אבל יותר מסך כל נופיה: יותר מרובע שיאדו בליסבון, סוג של פלורנטין בואכה נווה צדק; יותר מעיר ימי־ביניימית מרהיבה כאובידוש או מכפר צפחה כפיודאו; יותר מויסאו המקסימה או מעמק הדוארו עם ערים מתוקות כאמרנטה (מקום שבו מתפללות נשים מבוגרות לשידוך מאוחר בהעניקן לקדוש המקומי מנחה: עוגייה בצורת איבר מין זכרי ממולא בקצפת - נשבע שאני לא ממציא!); יותר מאביירו, שנשפכת לים מעל תעלות סטייל ונציה - יותר מכל אלה כבשו אותי האנשים, שהזכירו לי את ישראל האבודה שלי, זו שבה הדלתות והלבבות פתוחים.

עם שמות כמו ראובן ועובדיה הם מכים כה חזק על חטא הגירוש ההוא מלפני יותר מ־500 שנה, עד שנדמה שכיום הם מתחרים זה בזה בעומק שורשיהם היהודיים ("יש לי דם יהודי", אומר לנו הפקיד במשטרת הגבולות ומצביע על הוורידים שבזרועו) באחת הארצות הכי קתוליות בתבל.

וזה לא רק כלפיי, התייר מישראל שהפך לאזרח בארץ שפעם הייתה (גם) של אבותיו, אלא בעיקר זה כלפי זה: הקדימות לנכים, לקשישים ולנשים הרות בתורים בכל מקום - ממשרד ממשלתי ועד לשולחן במסעדה; והאדיבות ומאור הפנים, שגורמים לך להרהר בעצב במצב הרוח המלחמתי שהוא כורח הישרדותי בפרהסיה הישראלית. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני מאוהב: כי יותר מסך ארמונותיה וכנסיותיה, כבשה אותי פורטוגל בפנים האנושיות שלה וגרמה לי לרצות להיות חלק ממנה ומתשוקתה לחיים, לפני שאראה את גבה המתרחק כשתעקוף את כולנו בסיבוב.