ערב אחד לקח אבי את רובה הציד מאחורי המעילים בארון הבגדים, חפן מקופסת המתכת הכחולה תחמושת קרטון אדומה והתיישב בכיסא הנוח עם יריעת הבד המפוספסת של סבתא, במרכז שביל העפר בין המאפייה לבית הוריו, עם פניו אל מחסן הקמח וגבו אל מכל הסולר. בעולם המונחים של אבי, שאת עיקרו ניתן היה לסכם באמירה הנצחית: "גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות", לא הייתה אופציה אחרת חוץ מאשר לבוא חשבון קטלני עם המכרסמים שאיימו לפגום במפעל חייו.



רעל לא בא בחשבון, אף על פי שסבא משה הביע נכונות לפזר ממנו בנדיבות. אבא חשב שזה מופקר לשחק עם רעל במאפייה שלעולם אינך יודע מה יתגנב לבצק. זה לא היה ויכוח אמיתי, אף על פי שבעת הצורך ידע סבא להרים את קולו, והוויכוחים בין האב ובנו הפכו לחלק מהמיתולוגיה של השכונה.



אחרי המלחמות בחייו ורגע לפני שהלך ללמוד הנדסה כפי שתכנן, ביקש סבא מאבא שיעזור לו להקים את המאפייה על רגליה ורק אחר כך יפנה לענייניו. אבא הסכים ונשאר עד הסוף. עד שהלך לאיבוד, שינה את חייו, מכר את המוניטין של המאפייה לקיבוץ עינת ונשאר לבדו בבניין גדול וריק באזור התעשייה של גבעתיים הנושא את שמו מאז מותו. בוויכוח על הרעל, כפי שקרה בשנים המאוחרות, סבא הפסיד.



בסמיכות קרובה לחגים ובתדירות שמעולם לא הכזיבה, הופיעו פקחי משרד הבריאות, סובבו בפינותיה הבלתי ניתנות לניקוי של המאפייה, דחפו אצבע גסה בקרום המתקשה של הבצק, פתחו נתיב בשומן השחור בתחתיתה של תבנית אפייה וצקצקו מול קירות החרסינה הלבנים כמי שמצאו פילים בקנה. אפילו כילד לא הייתי בנוי נפשית לזובור הזה. קל וחומר אבא, שמעודפי הייצור שלו אני בנוי.



סבא ואבא הלכו אחרי הפקחים כמו מתביישים במפעלם. סבא במכנסי שלושת הרבעים שלו, ברכיו הלבנות והגרומות מציצות מתחתם ככרעי תרנגול, מסיט את מגבעת הקש אחורה על הקרחת, מגרד אותה בשתי אצבעות ומאחל לפקחים מיני אסונות ונזיקין. אבא בג'ינס וחולצת תכלת, ידו הנוקשה קטועת האצבע מאוגרפת ונפתחת, מאוגרפת ונפתחת, מסיט עגלות לחם כבדות מהדרך. הסיור הסתיים במשרד - שבו הזמינו עצמם הפקחים לכוס קפה עם עוגיות סוכר של סבתא, שלפו את פנקסי הדוחות, סימנו עיגולים סביב סעיפי העבירות הרלוונטיות, והשיחה עברה לענייני חג ומתן שי, וסבא - שהסוציאליזם והבורוכוביזם תמיד היו משועבדים אצלו לפרגמטיזם, כפי שגם עולה מתמלילי ההקמה של הצרכנייה הקואופרטיבית בשכונה שבה מביע "החבר מ. מאיברג" דעות נוגדות לרוב המחליט - הלך למלא קופסת קרטון גדולה במבחר מוצרים וליווה את הפקחים אל מכוניתם.



רוב העניין היה בהשלכה אנונימית עליי של עיגולי בצק דביקים. צילום: רון מיברג
רוב העניין היה בהשלכה אנונימית עליי של עיגולי בצק דביקים. צילום: רון מיברג



אבא ניסה לעצור בעדו ואף הלך אחריו והרים קולו ככל שהרשה לו חינוכו, וכך הם עמדו באבק כשאבי משטח טיעוניו בעד רפורט, קנס ותביעה משפטית על פני שלח לחמך על פני המים, וסבא, ללא אידיאלים ולכן גם ללא אכזבה מהמין האנושי, מוכן לגרז את דרכם של כולם אל הגיהינום.



היו לנו בבית שני סוגי תחמושת: כתומה לחוגלות ובעלי כנף אחרים המותרים לציד, ואדומה לחזירי בר. אבא לקח את האדומים. היה להם ריסוס עופרת מקובץ וכבד מדי למשפחת החולדות שכרסמה אותו לפשיטת רגל, אבל ברגעים מסוימים היה אבי לא פחות מגבר לבנטיני מהיר חמה שהיה מתלקח כמו חזיז, והוא חיפש הרבה יותר מצדק; הוא רצה נקמה. זו הייתה המטרה שלשמה עשה לילה שלם בכיסא הבד הצבעוני, כמו דמות מסיפור של המינגוויי אחרי סדרת טיפולים בשוק חשמלי. הפתרונות ההומניים שעלו קודם לכן נכשלו. מלכודות הגיליוטינה והנייר הדביק לא פתרו את הבעיה, למרות מניין הגופות הסביר שזקפו לזכותם פילבסקי רב־האופים ואהרון הרדיין הראשי. פה ושם חמקה בין הצריפים חולדה צולעת אך שבעת רצון אל הפרדס, כשהיא מתאוששת מהחבטה הלא קטלנית של קפיץ המלכודת.



מכיוון שביקורם האחרון של פקחי משרד הבריאות כמעט נגמר בתגרת ידיים, אחרי שהסתבר שסבא פיזר רעל ברצועת הגנה היקפית סביב המאפייה בלי לעדכן את אבא, התנדב אבא לפגוש את המכרסמים במקום ובזמן המקובלים עליהם, לחיים ולמוות. אם לא יושמדו, אמר, הם ישמידו את מפעל חייה של המשפחה. אם היו לוחצים עליו, היה מודה שהוא נלחם את מלחמתם של הזקנים, הוריו של סבא, שהקימו את המאפייה לצד 22 הבתים הראשונים בשכונת הפועלים הראשונה בישראל.



***



בבורוכוב של אותם ימים לא התנשא אפילו בית אחד מעל קו הרקיע של גגות הרעפים האדומים, כך שעדי ראייה מזדמנים לטבח המכרסמים הגדול של 68' לא היו. בצריפים הסמוכים למאפייה שאותם השכיר נוביק הזקן למעוטי יכולת, גרו באותה תקופה פציפיסטים מוצהרים כיאיר גרבוז, מלא חמלה פולנית, יוסף מונדי וזונה אחת בדימוס שעדיין הייתה עושה טובות לחברים, בני הזוג ממלוק צחורי השיער, רוקחים עדיני נפש שבית המרקחת הנעול שלהם נותר על כנו הרבה אחרי שהקדמה עלתה בחרון יוקד על זיכרונות אחרים. וכמובן סבא וסבתא, שבשנים מוקדמות יותר היו מתנדבים למארב לילה כזה חמושים בגרזנים, אך כעת, באים בימים ולא קלי שמיעה, ישנו בביתם הסמוך.



הירי נמשך לסירוגין עד הזריחה. נקישה, רעם, לשון אש אדומה, עננת עשן לבנה, רתיעה ואחרי רעמו של הקנה השני, קול שבירת הרובה, טעינה, דריכה וחוזר חלילה. אחרי שאבי מת מצאתי את הרובה במקומו מאחורי מעילי החורף. זה היה הרובה שבו צדנו חוגלות בהרי ירושלים, והוא הזכיר לי את כדורי העופרת שירקנו שעה שאכלנו אותן. לא היה לו ערך נוסטלגי. אבא לא לחם איתו בבריגדה היהודית או בפלמ"ח. אז מכרתי אותו.



עם אור ראשון דאגה אחת החולדות שרק נפצעה קל לסידורי הקבורה של המשפחה המורחבת. המתים היו מפוזרים ברדיוס רחב ליד דלת חדר הקמח, חלקם היו דבוקים לקיר המחסן, גוויות קטנות באבק הלבן. למי שעלה לרגל בבוקר כמוני, נראה השביל כמו סצינת סיום מסרט של פקינפה אילו חי עשר שנים נוספות. כשהגיע פילבסקי בבוקר להתחיל את העיסה לבוש בסינר הלבן ופטמותיו העירומות זקורות מהקור, הוא מצא את אבא ישן בכיסא המפוספס של סבתא, הרובה חבוק בזרועותיו, ראשו שמוט לאחור, נוחר בתקיעות גדולות מול גיא ההריגה, שנשמעו לפילבסקי, ניצול שואה עם מספר על זרועו, כתרועות אשכבה לחמולה שהחלה מתקשה בריגור מורטיס עם קרני השמש הראשונות.



שנים מאוחר יותר, כאשר המאפייה, פילבסקי, נוביק והאתוס של בורוכוב נשטפו אל השכחה, שאלתי את אבא מה היה קורה אם החולדות לא היו יוצאות להרוויח את לחמן באותו לילה. "הן תמיד יוצאות", אמר. "למה תחמושת לחזירים?", שאלתי. "חיכיתי גם לחזירים", אמר. "חזירי בר בבורוכוב", אמרתי. "לא בר", אמר, "מחמד".



***



בתחילת שנות ה־60 שירת אבי בתפקיד ייצוגי כלשהו באיגוד האופים. לוי אשכול היה שר האוצר. נערכה אחת מאותן פגישות שבה הצטיירה ישראל כמתעמלת רומנייה גמישה; המתעמלת, כפי שהייתה מיוצגת על ידי איגוד האופים, התכופפה לאחור שלא כדרך הטבע ומצאה עצמה מביטה במעלה ישבנה. הכיפוף הזה כמטפורה, היה הקשת הלא טבעית שיצרו סובסידיות לקמח, שמן, סוכר ומוצרי יסוד אחרים מצד אחד, וסירובו של שר האוצר להעלות את מחירו של לחם שאינו אחיד מצד שני, אף שהזיקה הכלכלית ההוגנת בין השניים נשחקה בין שני הכוחות.



בקיצור וכרגיל הפסידו האופים כסף כל יום שבו הדליקו את התנורים. מעל כוס התה הנצחית שלו הביט אשכול בנציגי הענף קשי העורף שהקיפו אותו ואמר בגישתו המבודחת: "נו, מה עושים?". עוד הוא בוחש את הסוכר בנוזל האדום־לוהט, קם אבי ואמר לו חד וחלק ובפנים: "אם תבטלו את הסובסידיות, יהיה אפשר לחיות בארץ הזאת". אשכול ענה לאבי: "איש צעיר, היום הזה עדיין לא הגיע".



הצמדת המחירים הסבה נזק כבד בעיקר למאפייה המשפחתית. בעיקר משום שאבי עסק באפייה יצירתית, באלתורים, בניסיונות, בהרכבת טעמים ובשחזור לחמים מארצות מוצא שונות של עולי אירופה. הפומפרניקל של יוצאי גרמניה. הלחם הכהה והלח של צפון אירופה. פרוסות השיפון והפאן־טוסט הפרוס היו להיט הטיולים ותנועות הנוער. לחם השיבולת, הסימון, הגרהאם, הבגט ולחמניות הביס העגולות, פירורי הלחם, החלה המתוקה הפרוסה של יום חמישי, הקנקר הפיקנטי והפריך שהוצנם במכבשי גיהוץ ענקיים שהוסבו למלחמי טוסט לוהטים מחוממי קיטור.



חלות הפרג ולחם החיטה המלאה והלחם דל המלח לחולים ופיתות הבצל השונות, הלחמניות הקשורות, הקרוטונים, השמרים הנמסים והאריזות היצירתיות שאותן תכנן ללא כל רקע או הבנה בגרפיקה שימושית. בפרוסות לחם הסימון השחורות והדקות שבלעדיהן לא המריאו אל־על, לופטהנזה ואייר פראנס, הכניס אבי חרובים טחונים, שהיו הסוד המקצועי של הטעם והריח המיוחדים. מכונה מיוחדת טחנה אותם, הבצק השחור תפח בחדר אדים, נאפה בתבניות סגורות ונפרס במכונת פריסה מיוחדת שפיתוחה בלבד ארך שנה.



באף שלב לא היה ספק שאבי לא רצה שאירש אותו במאפייה, שאבוא לעבוד איתו. הוא היה קולני ונחרץ בעניין הזה. לפחות לציטוט ולייחוס. בזמן הקצר ביותר שהיה לנו יחד ואני כאדם מבוגר אחרי הלימודים - שהוא לבדו התעקש לממן עבורי וגם הסתכן ושלח אותי לאמריקה - נדמה היה לי שזיהיתי אצלו סוג של חרטה על גישתו הסרבנית שרצתה בטובתי. אבל הוא כבר היה חולה מאוד, ותחושות חבויות בדרך כלל עלו ממנו ללא שליטה וללא היררכיה. מה שהוא הרגיש עבר דרך פילטרים של מרירות אישית, חרטה לאומית, נוסטלגיה רוויית סנטימנטים לא מדויקים ותחושה חזקה של זמן אוזל.



משך אותו זמן קצר גרנו בדירה שהשאיר לנו בבניין רב־הקומות שנבנה על המגרש שעליו עמדה המאפייה, אבל המגורים שם היו מעבר לכוחות הנפש שלי. הייתי שם עם מצלמת קולנוע, ביום שבו עלה דחפור צהוב על המאפייה, בית סבי וסבתי, הצריפים שמסביב להם והפרדס בפאתי המגרש. זה היה מראה קשה, שמעולם לא נמחק. לפעמים קדמה היא כוח להשחית ומי שקורעת מאיתנו את הקשרים האמיצים ביותר שהיו לנו למקום שממנו באנו ושאליו אולי היינו נותרים קשורים. ה־D9 הרס יותר מאשר את המאפייה; הוא הרס את רקמת החיים המשפחתית והקים גל הדף כה קטלני, שעד היום אינני יודע לאן נעלמו קרובי משפחה שהיו מרכזיים בחיי. הוא הרג את אבי, השאיר אותו נטול מצפן וכיוון והוציא לחופשי רוח רעה שהתנחלה בו עד שניצחה.



אבל בחופש הגדול של ילדותי, כאשר החליט שאני גדול מספיק, הוא היה מעיר אותי בשעה הבלתי סבירה ארבע בבוקר, תמיד בניעור לא עדין במיוחד של רגליי. כאשר הגעתי למטבח, כמה דקות מאוחר מדי ממה שתכנן, שם בידי ספל קפה מתקרר ושתי עוגיות והתניע את הטנדר בזמן שבלעתי.



למרות הרטינה הטבעית של נער שלא נמצא באזור הנוחות שלו, אהבתי את הנסיעה לשכונת בורוכוב. את האוויר לפני שהתחמם. את הריח הנקי. את הרחובות הריקים והרמזורים המהבהבים בחוסר תעסוקה. עד שהגענו הייתה המאפייה כבשן לוהט. הרדיינים הוציאו סחורה מתנורי הלבנים האדומות כשהם ניצבים במחפורות העמוקות, חמושים במרדי עץ ארוכים, שולפים במיומנות תבניות חמות בכפפות עור עבות.



לא היה ספק שאבנר יציב את בנו מול התנור החם ביותר, מד החום הראה 400 מעלות, וכאשר נעצרו המדפים הגונחים מול הפתח הצר בלחיצת כפתור, זה כאשר לא התהפכו עם הלחם שעליהם בבטן התנור, עמדתי שם וניסיתי להכניס בגט רותח לשרוול נייר ארוך. בשולחן הלישה למדו אותי לקשור לחמניות ולקלוע חלות, אבל רוב העניין היה בהשלכה אנונימית עליי של עיגולי בצק דביקים, משחק של אופים.



בהפסקת עשר שאותה נהגה להקדים בשעה לפחות, התגנבה סבתא חנה למאפייה, ליקטה בידענות את הלחמניות הקורצות והמפתות ביותר של הבוקר ולקחה אותי למרפסת הפנימית של הבית עם ארון הרוח שממנו מכרה לחם לתושבי השכונה. ישבתי שם כסולטן בארמונו שעה שסבתא הכינה לי ארוחת בוקר שתמיד היו בה חביתה, מלפפון חמוץ, כמה ירקות חתוכים, מלח גס בצלוחית קטנה, חמאה, כוס נס קפה וכמובן לחמניות טריות. באמצע הארוחה התפרץ אבי למרפסת וגער באמו על שנתנה יד להחזיר לי את הקילוגרמים שאיבדתי מול התנור החם במהלך הקיץ. לא היה כל חן בוויכוח ביניהם, בעיקר משום שהיה לחיים ולמוות. אבי היה מהמהדרים: רץ בפארק הלאומי. שיחק טניס בכפר המכביה. היה רגיש לחזותו.



בשבועות האחרונים שבה השכונה לתודעה שלי. שוב הורידו את השלט שתקעה העירייה היכן שהייתה המאפייה כדי לסלול נתיב נסיעה לאופניים. אני מקווה שהחזירו אותו. לא משום שילדיי ואני מתכננים לפסוע מולו הלוך ושוב. אלא משום שיש טעם לאזכר פיסות היסטוריה. זה לא היה תל חי, אבל אבי כמעט איבד את ידו במכונת לישה שמישהו הפעיל בטעות כאשר ניסה לתקן אותה. במחשבה שנייה, זה קטנוני ולא חיוני. שלט לא מחזיר את מה שאיבדנו. הוא מסמן את מקום הטביעה. כמו כתם שמן גדול באוקיינוס.