סיפור מופע המחווה לשירי שלמה ארצי שארגן הרב פירר הצית מחדש את האימה של חילונים רבים מפני המפלצת המכונה הדתה. האמת היא ש"הצית מחדש" הוא ביטוי לא מדויק, כי מדובר בפחד שבוער כל הזמן. אש התמיד. אבל במקרה המסוים הזה, לא צריך להיות פרנואיד כדי להתקומם. עצם הקונספט של “קול באישה ערווה" וההשלכה המעשית שלו - איסור על השתתפות זמרות בתוכנית אומנותית - מנוגד להשקפת העולם הבסיסית של כל אדם חילוני וליברלי. כולל שלי.

ועדיין, אני מציע לקחת את הסיפור הזה בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר, שמציגה מציאות מורכבת. כזו שיש בה גם לא מעט נקודות אור וסיבות לתקווה.

במוזיקה הישראלית מתרחשים כרגע שני תהליכים מרתקים מתחומי הדת והאמונה. האחד קשור לרפרטואר, השני לקהל. ושניהם מתפתחים באופן עצמאי אבל גם משפיעים זה על זה. נפתח ברפרטואר. מעולם לא היו במיינסטרים של המוזיקה הישראלית כל כך הרבה שירים ויוצרים העוסקים באמונה היהודית. אומנים כמו ישי ריבו, נרקיס, חנן בן ארי ואחרים מככבים בכל מצעד ומשתלבים באופן טבעי לגמרי בפלייליסט של גלגלצ. החידוש בדור הזה הוא שמדובר בדתיים הנתפסים כ"מגניבים" וחוצי מחנות. כי הם עצמם לא משתייכים לשום שטאנץ מוכר. אם תיקחו את נרקיס, למשל, מדובר באישה דתייה עם כיסוי ראש, אבל כזו שגם הבגדים החסודים שלה צמודים (אם נרפה מהפוליטיקלי קורקט, נודה שהיא סקסית בעליל), ובעיקר - היא מופיעה גם מול קהל מעורב. אז מה קורה פה? בערך מה שקורה עם חנן בן ארי. מוזיקאי דתי שגדל בקרני שומרון, והקליט דואט עם עברי לידר (הגיי המוצהר, ירחם השם), חידוש לשיר האליפות של מכבי תל אביב בכדורגל (המשחקת, כמובן, בשבת) ושאר שת"פים מנתצי מחיצות ודעות קדומות.

הערבוב הזה מתחיל לגלוש גם לרפרטואר של אומנים לא דתיים. אפשר להיות ציני ולטעון שהם פשוט מנסים לרכוב על הטרנד, אבל ניתן גם לזהות פה שיקוף של תופעה רחבה בהרבה, שבה ציבור חילוני גדול מתקרב למסורת. לא בקטע של הדתה שמדתה, אלא כסוג של חיפוש שורשים. בסוכות למשל הייתי בהופעה של מוש בן ארי באמפי שוני. הקהל היה חילוני בעליל, ומעורב כדבעי. כולל אחוז ניכר של בחורות בגופיות ספגטי. בן ארי עצמו נתן את כל הרפרטואר המוכר שלו, שמורכב מהרבה שירי אהבה וקרבה גופנית. על הבמה ליוותה אותו מתופפת. בקיצור, חאפלה חילונית. אבל אז, בהדרן, כשהוא נתן את הביצוע המוכר שלו ל"שיר למעלות", קרוב לאלפיים איש נעמדו על הרגליים ושרו יחד איתו: “אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי, מעם ה', עושה שמיים וארץ". אחד השירים המושמעים ביותר ברדיו בחודשים האחרונים היה שת"פ של עידן עמדי, נתן גושן, ישי ריבו וחנן בן ארי, בביצוע שירו של האחרון “אמא אם הייתי". ועוד ועוד ערבובים.

ומה לגבי הקהל? בשנים האחרונות אפשר לזהות יותר ויותר דתיים, כולל חרדים, שמתחילים לפקוד מופעי מוזיקה. זו תופעה מבורכת מאוד, אלא אם אתם מהחילונים שהיו שמחים לראות כל חובש כיפה מתאדה יום אחד מעל פני האדמה. אבל לברכה הזו יש מחירים. אחד מהם הוא תור הזהב של “קול באישה ערווה". עיקרון שכמעט לא שמענו עליו, כל עוד חרדים לא פקדו בכלל מופעים מוזיקליים. מה שמשיב אותנו לסיפור הרב פירר. קרוב לוודאי שלפני עשור אותו פירר - אדם רב־זכויות, שעוזר ללא לאות לגברים ולנשים, דתיים וחילונים - לא היה חושב בכלל לגייס כספים דרך מופע מוזיקלי. ועוד משירי שלמה ארצי. הבחירה במופע כזה מסמלת עניין הולך וגובר במוזיקה ובתרבות ישראלית, בקרב חרדים. ושוב - זה משמח, אבל גם מביא איתו בעיות כמו הדרת זמרות. והשאלה היא, כמו תמיד, על איזה חצי כוס מסתכלים. האם זה החצי של מדינת הלכה - הלכה המדינה, או זה של שבט אחים ואחיות. אני מעדיף את השני. 




על הסכין

1) "יורשים", סדרת הטלוויזיה המדוברת של HBO, היא חוויית צפייה מאתגרת. מצד אחד זאת טלוויזיה מענגת. סיפור משפחתי סוחף על יפים ועשירים בלוקיישנים של מיליארד דולר. מצד שני, כולם חארות. אין ולו דמות אחת של “הטוב“. דמות שכצופה אמורה לעורר אצלנו הזדהות. החוסר הזה מקשה על הצפייה, אבל גם הופך אותה לחוויה ייחודית.

2) כבר כתבתי עליה, אבל סיום העונה הראשונה של “משפחת ג'מסטון" (סלקום טי־וי) מחייב אזכור נוסף. מזמן לא שודרה סדרה שגרמה לי לעונג ולצחוק עזים כל כך, כמו הסיפור הזה על משפחת כומרי הצמרת המושחתים, הנלעגים, מעוררי הרחמים ובאותה נשימה גם המופלאים. עם אנסמבל מופלא של שחקנים בראשות ג'ון גודמן. אל תחמיצו.

3) עיריית אוסלו הודיעה על החרמת מוצרים מהתנחלויות. הם אכן מצפן מוסרי ראוי, הנורווגים המקיימים קשרי מסחר ערים עם איראן, ושחלק מנציגי ממשלתם הביעו תמיכה בחיזבאללה. שלא לדבר על העבר הנורווגי המפואר של שת"פ עם הכובש הנאצי. למעשה, אולי כדאי לקרוא לתוכנית ההחרמות החדשה מבצע קוויזלינג.