סרט מפוהק: מזל טוב לנשות סעודיה על שזכו סוף־סוף לצו מלכותי המתיר להן נהיגה ברכב. לפני מתן הצו בידי המלך הקשיש, אישה שנתפסה נוהגת ברכב הייתה נענשת בחומרה, עד כדי מאסר. מעתה עולם חדש של אפשרויות, פרנסה ותחביב נפתח בפני האישה הסעודית הנוהגת. מעבר להצצה המעניינת למדינה הבלתי מוכרת, מציג הסרט "בית ספר לנהיגה לנשים בסעודיה" את הוויכוח הפנימי המתנהל בסעודיה השמרנית סביב הצו החדשני בין המעודדים - ואפילו בהתלהבות - לבין המתנגדים החוששים מפני הפִרצה ח"ו בגדרי הצניעות.
באופן מקרי - או לא - יכולים המתנגדים הסעודים להיעזר - במסגרת היחסים המתחממים עם ישראל - ברבי מגור, הרב יעקב אריה אלתר, הידוע בהגבלות החמורות שהוא מטיל על חסידיו ובהתערבותו בחייהם האישיים עד לפרטי פרטים בעזרת התקונ'ס (התקנות). במסגרת ניסיונו להחמיר עוד יותר את התקונ'ס, הגה לאחרונה הרבי רעיון חדש ונסע אל צאן מרעיתו שבארצות הברית במטרה לדרוש מנשות הקהילה שם שלא לגרוב גרביים שחורים, ובנוסף - ההפך מסעודיה - לא לנהוג במכוניות. לפחות הדרישה שלא לנהוג במכוניות נתקלה בהתנגדות רבה, ואף הייתה לאחת מהסיבות שהביאו לפרישת הפלג בראשות רבי שאול אלתר, שמזעזעת וקורעת בימים אלה את החסידות הגדולה.
עם זאת - יכול הצופה ללמוד מתוך הסרט - כי קבוצות דתיות בישראל הנוהגות בהקפדה בגדרי הצניעות, עדיין פתוחות ומתקדמות יותר מאשר בסעודיה, שם כמעט לא נראית ברחובות אישה שאינה לבושה בגלימה השחורה המוסלמית המסורתית, ואשר שערה אינו אסוף תחת הבורקה. המהדרות, ורבות יש מאלו, מסתובבות ברחובות רק כשעיניהן גלויות ושאר פניהן מכוסים. בישראל כידוע רק הקבוצה המכונה "טאליבן" מקפידה להסתובב בחוצות עטופה במין אוהל אישי כזה, אבל לא לעולם ככל הנראה מובטח מקומם של הטאליבנים שלנו בראש טבלת הצניעות. הגדרים בישראל הולכים ומצטמצמים. רק לאחרונה הרב שלמה אבינר הציג עוד טפח מפירות עבודתו המעניינת, בצורת המכתב הידוע של בת המצווה המסורה לשם, שלפני השינה מעלה על גופה שכבות ביגוד לשם התרגול ובמטרה שלא יעלו בראשו של אף אדם מחשבות לא ראויות. אפשר להיות בטוח שמדי יום מקדיש כבוד הרב מחשבות נוספות דומות כיצד לבצר את גדרי הצניעות, ויידעו הסעודים שהראש היהודי לא חדל מלהמציא לנו פטנטים, ואנחנו עוד נראה להם מה זה.
"בית ספר לנהיגה לנשים בסעודיה" הוא סרט די מפוהק, שאחרי שצפית בחמש דקות ממנו, ראית בעצם את כולו. יתרונו הוא במחשבה העגומה ומעוררת הזעקה המוכרת שעולה מהצפייה בו על אודות הקרב המתנהל בישראל נגד קולה של האישה, שערה, גזרתה, נוכחותה בקהל מעורב במופעים, באולמות הרצאות באוניברסיטה ובחזיתות של אוטובוסים. המחוקק, מתוך אינטרסים משלו, בוודאי לא יתגייס לבלום את התופעה, אבל מתעורר רעיון שאולי הרב אבינר יוכל לכוון אליו את מאמציו היצירתיים: אולי יירד כבוד הרב מהאישה ויתלבש במקום זאת על הגבר - יניח על עיניו של השובב כיסוי כזה ששמים על עיני סוסים, יתחוב באוזניו אטמים, ובא קצת שלום על נשות ישראל. בכל זאת, לא מגיע להן קצת מנוחה?
***
"80 וארבע", כאן 11: זווית נוספת על הסדרה שזכתה לתשבחות רבות כל כך, מפי גברת אחת, לא צעירה, שצפתה בפרק וכיבתה את הטלוויזיה מזועזעת
הסדרה "80 וארבע" זוכה לתשבחות רבות, וגם אני התפייטתי בזכותה במדור זה. בעקבות הפרסום יצרה איתי קשר גברת נכבדה, לא צעירה, שביקשה לשמור על עילום שם, ופחות או יותר השמיעה באוזניי את הדברים הבאים:
אתם, כותבי הביקורות, בני כמה אתם? 30? 40? צופים בסדרה, הלב נצבט מעט, אולי קצת ייסורי מצפון, ומחליטים מיד להרים כל שבוע טלפון לסבתא בבית אבות עוד פעם בשבוע. ושבועיים אתם אפילו מחזיקים מעמד ואחר כך חוזרים לשגרה. ואין מה לעשות - זאת דרכו של עולם. הקשישים נדחקים הצדה, ואת זה לא המציאו בסדרה.
מה שכן עשו בסדרה, וזה הבלתי נסבל בעיניי, הוא להפוך את צער הקשישים למטבע טלוויזיוני עובר לצופה. הקשישה הבודדה שבניה מתגוררים בחו"ל ורואה את נכדיה וניניה פעם בשנה. הקשיש שמועד ומתגלגל על הרצפה מול המצלמות. איך אפשר היה לשדר את זה? למה לא חתכו את זה? הבדידות הנוראה הזו, בגידת הגוף, בשבילכם זה חומר. זה בידור. אומנם מעציב, אולי מוחים דמעה בסוף הפרק, וממשיכים הלאה. קיבלתם את הרייטינג שלכם, קיבלתם את ליטרת הבשר, ועכשיו לנינג'ה או לאיזה בלש. לצופים הקשישים זו מציאות חיים קשה שלא עוזבת ונשארת איתם. לי היה מאוד קשה לצפות בפרק.
אתה שואל מה ההבדל בין זה ל"האח הגדול" למשל? אז נכון שגם שם הם נכנסים למציאות לחוצה, ונחשפים באופן שלא תמיד מחמיא להם, אבל ההבדל הוא שהם נכנסו מרצונם למה שקוראים לו "הבית", והם תמיד יכולים לצאת ממנו כשהם רוצים. והם נכנסו כשבראש שלהם המחשבה על המיליון שקל בסוף ועל הפרסום וכל מה שהוא מביא. לא טוב להם, הם יוצאים. מהזקנה אתה לא יכול לצאת. הכיוון הוא אחד. לי הסדרה "80 וארבע" מאוד קשה. אני לא אצפה בה יותר.
סוף ציטוט (פחות או יותר). חשבתי שראוי להביא את הדברים. מכאן, כמו שאומרים, יחליט הצופה.