גם מי שמבקר קשות את בנימין נתניהו, כמוני, לא יכול לעמוד יותר מנגד מול מה שנחשף לגבי הפעולות של רשויות החוק בעניינו. הדברים הולכים ומצטברים ומקבלים ממדים מבהילים. ללא קשר לשאלה אם יש להעמיד את נתניהו לדין ועל מה, מצטיירת תמונה שחייבת להדאיג כל ישראלי. מתברר שאנשים מרכזיים שמופקדים על אכיפת החוק זנחו את אמות המידה הבסיסיות של החוק במסגרת מסע הציד שהם עורכים נגד ראש הממשלה. לכאורה אנשי החוק הללו הפרו סעיפים מפורשים של חוקים, תקנות והנחיות. עד כדי כך שחייבים להתחיל לחקור את המהלכים שלהם.
השיא היה בחשיפה של עמית סגל השבוע לגבי ניהול החקירה של ניר חפץ. בעת שנכתב הטור הזה עדיין מוטל צו איסור פרסום שניתן לבקשת המשטרה והפרקליטות. מדובר בניסיון הסתרה של מעשה שפל, שככל הידוע עשו החוקרים לחפץ בחקירתו. הפרטים מזעזעים: שר המשפטים אמיר אוחנה חשף חלק מהם בכנסת, אבל כשהם יגיעו לידיעת הציבור, יתברר שאבדו כל המעצורים בניסיון להפליל את ראש הממשלה.
אבל די במה שכבר פורסם כדין כדי להבין שאין כל ערך למה שחולץ מחפץ. די בהיחשפות למסכת העינויים והסחיטה שארגנו "אנשי החוק" לאיש, מסכת עינויים מכוונת עד לתשישות קיצונית כדי אובדן חושים; די לעקוב אחר שינויי הגרסאות של חפץ בחקירה ולתעד את הפסקות החקירה לשם עיצוב מחדש של התשובות, עד לקבלת התוצאה שבה חפצו הציידים; די בלחץ הבלתי חוקי שהופעל עליו להחליף סנגור לכזה שסוגר עסקאות עדי מדינה - אי אפשר שלא להגיע למסקנה שאין ערך למה שהשיגו הרודפים בסופו של דבר. חפץ המעונה, המותש והמושפל לא יכול היה להתנגד לכלום.
לכן לא רק שאין משקל לכל פרט, תאריך ואמירה של חפץ; על פי פסיקת בית המשפט העליון גם תוצרי חקירתו אינם קבילים וצריך לטאטא אותם מהשולחן בשאט נפש. בארה"ב איש לא היה מעלה על דעתו לפעול כפי שפעלו "אנשי החוק", ולו מתוך ידיעה שכל ראיה שישיגו בצורה נלוזה כזו תיפסל אוטומטית. הדבר נובע מהתפיסה האמריקאית שמכונה "פירות העץ המורעל". שם כל ראיה שהושגה באופן בלתי חוקי פסולה, ויש להשליך לפח גם פרי מתוק אם העץ עצמו היה מורעל.
אצלנו הדוקטרינה לא התקבלה באופן גורף, אבל בית המשפט העליון קבע במה שמכונה "הלכת יששכרוב" שאפשר לפסול ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן. וזה חל גם לגבי עדויות של עדים כמו ניר חפץ. הלכת יששכרוב מבקשת להגן על טוהר והגינות ההליך הפלילי, ודומה שאין מקרה מובהק יותר להחלת עקרון היסוד הזה.
החשיפה הזו מתווספת למה שהתגלה בשבוע שעבר על ידי אבישי גרינצייג ב"גלובס" מתוך הפרוטוקולים של חקירת איתן כבל וארנון מוזס. מוזס וכבל לא עונו ונסחטו כמו חפץ, פשוט נוהלה בעניינם חקירה קלאסית. החוקרים עימתו שוב ושוב את הגמגומים של כל אחד מהחשודים עם מכלול הראיות שנחשפו. עד שיצא השקר מן השק ונחשפה העסקה האפלה שנרקמה בין מוזס לכבל - קידום הצעת חוק נגד "ישראל היום" בתמורה לסיקור חיובי ב"ידיעות אחרונות".
מכאן צודק כל מי שתובע להחליט: או שאפשר להעמיד לדין פוליטיקאי ובעלים של כלי תקשורת בגין עסקת סחר של סיקור תמורת טובות הנאה - ואז יועמד גם כבל לדין ביחד עם מוזס - או שלא. ואז, נא להסיר מסדר היום את תיקי 2000 ו־4000.
תיק 2000 - השיחות בין נתניהו למוזס, אומנם חשף את הנכלוליות של שני הצדדים: מוזס שמוכן לעשות הכל תמורת כסף ונתניהו שמוכר כל אידיאולוגיה עבור טובתו האישית. אבל לא הייתה בתיק מלכתחילה כל עילה פלילית. ולגבי תיק 4000 - פרשת אלוביץ'־בזק־וואלה, באו חקירות כבל וחפץ וגדעו גם את האפשרות לבנות קונסטרוקציה של העמדה לדין.
סטנדרט כפול
כל זה אינו משנה מהותית את המסקנה לגבי תיק 1000, מה שנתניהו מכנה "מתנות", והוא חמור בהרבה מכך. אם ישנן ראיות לאספקה שיטתית של טובין ממיליארדר בעל עניין לראש הממשלה, יש מקום להעמיד לדין את המעורבים. אבל יותר חשוב לחקור ולעקור את העץ המורעל שמרעיל את כולנו, זה שנראה שגדל במשטרה ובפרקליטות.
השבוע, בצוק העתים ולאחר חשיפת תמלילי כבל־מוזס, מיהרו פרקליטים מדושני עונג ללחוץ על ראש לשכת עורכי הדין כדי שיתייצב נחרצות לצד הפרקליטות. אלו אותם עורכי דין שארגנו בזמנו את המחאה נגד פסקת ההתגברות. מחאה צבועה שניסתה לעטות צבעי יושרה ושמירה על החוק, אבל נבעה ישירות מהשקפות פוליטיות של השמאל.
אלא שאחרי גילויי השבוע לגבי עלילות האינקוויזיציה שטיפלה בניר חפץ, חייב היה כל עורך דין לזעוק בבהלה נגד ההפרה של עקרונות ההגנה הבסיסיים, ולהזדעזע מרמיסת זכויות היסוד המקודשות של החשודים והנחקרים. אבל קול מחאה לא נשמע, כי הכל פוליטי והכל אישי. תחי הצביעות.
כדי לחקור את הדברים כראוי אין מנוס מהקמת ועדת חקירה ממשלתית. כזו שתבחן, בין היתר, את ידיעת צמרת הפרקליטות על אודות אופן החקירה של חפץ. אפשר לקבל שהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לא ידע על כך, אבל לא כך לגבי ראשי הפרקליטות. שהרי על כל חקירה שגרתית מופקד פרקליט מלווה, שיודע היטב מה עושים החוקרים. לא כל שכן בחקירות רגישות, שבהן כל פעולת חקירה מאושרת על ידי הפרקליטים הבכירים ביותר. אז ייתכן שדווקא בחקירה בעניין ראש הממשלה לא הייתה מעורבות שוטפת של פרקליט המדינה בכבודו ובעצמו? ואם לא הייתה, מדובר במחדל חמור בפני עצמו.
בוועדת החקירה ראוי שתכהן גם הילה גרסטל, נשיאת בית משפט מחוזי מוערכת מאין כמותה. מי שכבר נחשפה להליכות בעייתיות של צמרת הפרקליטות ופרשה מתפקידה כנציבת תלונות הפרקליטות על הרקע הזה. הגיע הזמן שהיא תשלים את המלאכה.
אלא שהוועדה צריכה להעמיק הרבה מעבר לפרשות הנוכחיות. בין היתר לחשוף את הסטנדרט הכפול שמסתמן בעניין חקירת חשדות לניצול השלטון לשם קבלת טובות הנאה מבעלי הון.
רשימה חלקית של נושאי החקירה חייבת לכלול את ההחלטות בעניין החשדות נגד אהוד ברק, במיוחד בפרשת העמותות. את יחסי ההון־שלטון של שמעון פרס עם מיליארדרים שמימנו את פולחן האישיות והנהנתנות שלו. את ההחלטות בעניין יצחק רבין ופרשת האחים שולדנפריי - התורמים שלו שזכו להטבות, פרשה שבה הורשע רק מנכ"ל משרדו - שמעון שבס. הכרחי גם לחפור באי־החקירה וההעמדה לדין של בנימין (פואד) בן אליעזר, החל מהשנים שבהן היה שר השיכון, כאשר החשדות נגדו תועדו בדוח מבקר המדינה, בלי שהפרקליטות עשתה דבר. כמובן שיש להעמיק בהחלטות בעניין אריאל שרון, יחסיו עם מרטין שלאף ויתר העלילות שהתמסמסו מרגע שזה הפך את עורו הפוליטי מימין לשמאל.
הגיע הזמן לעקור את העץ המורעל כדי להציל את המטע כולו, להחיל סטנדרטים אחידים של אכיפה, הגינות וצדק.