הסיכוי לממשלת אחדות גבר השבוע משמעותית, הסכימו כל הפרשנים הפוליטיים פה אחד. בעוד שבוע יפוג המנדט שהעניק הנשיא לבני גנץ להרכיב ממשלה, ובעקבות המצב, התפוגגו ההכרזות של יו"ר כחול לבן נגד ישיבה בקואליציה עם ראש ממשלה שכתבי אישום מרחפים מעל ראשו.

סבב ההסלמה בעקבות חיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהא אבו אל־עטא קירב את הצדדים יותר מאי־פעם להקמת ממשלת אחדות לאומית. השאלה המעניינת היא מה הביא לפתיחות הזו לרעיון של איחוד כוחות. רובנו סבורים שיש כאן הליך חשיבה רציונלי. במצבים ביטחוניים רגישים היינו מצפים ממקבל החלטה רציונלי להניח לרגע למחלוקות היומיום. כל הנושאים השנויים במחלוקת הופכים פחות הרי גורל במצבי חירום. לכאורה יש פה קו מחשבה לוגי והגיוני: גנץ וכחול לבן מציבים את ביטחון המדינה במקום הראשון בסדר העדיפויות ומאחדים כוחות למען מטרה חשובה בהרבה - ביטחונה של מדינת ישראל.

אבל כל זה רק לכאורה. למה לכאורה? ראשית, כי לא באמת מדובר במצב חירום, ושנית, כי לא מדובר באמת בהחלטה רציונלית.

מה באמת קורה פה?
גנץ הבין שהאירוע הזה הוא למעשה הסיכוי האחרון שלו להיות ראש ממשלה. לכן הוא החליט לנצל את המצב כדי לרדת מהעץ. לאחר שדבק בהכרזה שלא יישב בממשלה עם נתניהו, הוא הצליח לעטוף את הכוונות שלו בדאגה לאינטרסים הלאומיים, ומציג את נכונותו לחבור לנתניהו ולהקים ממשלה כממלכתיות וכתמיכה בשעת משבר לאומי.

אם נהיה כנים, זוהי לא הפעם הראשונה שבה ישראל ביצעה חיסול ממוקד בבכיר כזה או אחר, אך משום מה, חיסולי העבר הוצגו כהצלחות צבאיות יוצאות דופן וכעדות ליכולותיו המופלאות של צה״ל. הפעם היה נוח לשני הצדדים, גם לגנץ וגם לנתניהו, לעורר פאניקה ובהלה סביב החיסול.

כיצד אירוע מסוג זה משפיע על הציבור?
במקום שיקום מבוגר אחראי שירגיע את הציבור, למקבלי ההחלטות היה נוח מאוד ליצור חרדה. ההתראות ההיסטריות מפיקוד העורף על אודות סגירות מוסדות חינוך, אירועים, כנסים ומקומות עבודה לא חיוניים, בשילוב עם ערוצי החדשות שמינפו את האירועים לצורכי רייטינג בעזרת חבורת פרשנים שהוצאו מהבוידעם כדי ליצור תחושת חרדה, הצליחו להכניס את האזרחים ללופ של היצמדות למסכים.

מה קורה במוחנו במצבי חרדה?
מצבי חוסר ודאות מובילים לאקטיבציה של התחושות השליליות הקשורות בחרדה מהעתיד לבוא. הם גורמים לשיבוש תהליכי חשיבה וקבלת החלטות, ומובילים להעדפת האפשרות שנתפסת כבטוחה ביותר.

חוקרים באוניברסיטת פיטסבורג הראו שתחושות חרדה משתקות חלקים במוחנו שהם קריטיים לקבלת החלטות רציונלית. האזור שאמור לשקלל את המידע מאזורי המוח השונים ולהגיע להחלטה על סמך המידע המתקבל נקרא הקורטקס הפרה־פרונטלי. הוא זה המאפשר גמישות בקבלת ההחלטה, שוקל את ההשלכות, מנטרל שיקולים לא רלוונטיים ויודע להביא בחשבון שיקולים עתידיים. הוא נותן ערך לאלטרנטיבות השונות - מחשב כמה כל אלטרנטיבה שווה לי. כאשר אנו מתבוננים על תפקוד המוח במצבי חרדה, ניתן לראות שבעת הצפה של תחושות שליליות, הערך שהוא נותן לכל אחת מהאלטרנטיבות משתנה, ושיקולים רגשיים מקבלים עדיפות על פני רציונליים.

כך למשל, מצבי חרדה יגרמו לנו לדחות 1,000 שקל בסבירות של 90% לטובת סכום כסף ודאי של 200 שקל, אף על פי שחישוב פשוט מראה שהאפשרות הראשונה הרבה יותר כדאית מבחינה כלכלית. היכולת להתבונן על האפשרויות בצורה אובייקטיבית משתבשת, וישנה נטייה להימנע מאירועים הנתפסים כבעלי סיכון.

בנוסף, תחושות חרדה מובילות לרגישות מוגברת לאירועים שליליים ואיומים פוטנציאליים. כך, אירוע עמום מתפרש כמאיים. למשל, במצבי חרדה נבדקים נוטים לתפוס פנים ניטרליות כמאיימות או ככועסות. לכך יש השפעה מכרעת על ההחלטות שנקבל, מכיוון שהמוטיבציה המרכזית בזמן חרדה היא להימנע ממצבים של חוסר ודאות, והעדפה של בטוח ומוכר על פני אלטרנטיבות הנתפסות כלא מוכרות או כבעלות סיכון. אם נצליח ליצור חרדה אצל הציבור, הוא ישכח מכל הצהרות העבר ויקבל כל צעד שיוביל לתחושת ביטחון.

מה מקבלי ההחלטות מרוויחים מלהכניס את הציבור למצב חרדה?
גנץ העניק גיבוי למהלך ואמר "למען ביטחון ישראל, הדרג המדיני והביטחוני צריכים לעתים לקבל הכרעות קשות, תוך הערכת המחיר שיהיה להן. כזו הייתה ההחלטה על המבצע הלילה שעליה עודכנתי מבעוד מועד. מדובר בהחלטה נכונה מבצעית ומדינית".

האירוע הגיע מבחינתו בזמן מצוין, מספר ימים לפני תום התקופה שבה ייאלץ להחזיר את המנדט. תחושת ההחמצה וההפסד הפכה ממשית מאי־פעם. הוא רואה כיצד הכהונה כראש ממשלה מתרחקת ממנו, ולכן הוא היה צריך אירוע כזה שיאפשר לו לרדת מהעץ. גנץ אומנם גם אמר כי "לפעולה זו לא תהיה השפעה על התהליכים הפוליטיים המתקיימים", אבל אמירות לחוד ומעשים לחוד.

אם מישהו תהה מדוע המסר שאנו מעבירים לצד השני הוא מסר של פאניקה ופחד, זה לא כי שכחנו מהי מלחמה על התודעה. הסיבה היא אחרת. כרגע, האינטרסים האישיים גוברים על האינטרסים הביטחוניים. לכן אם נזרע פאניקה בציבור, נוכל לסגת מכל הצהרה נחרצת שהוצאנו מהפה, בחסות ממלכתיות וביטחון לאומי.
 
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה