מלכודת עזה: מי אשם במצב ומה הציבור סבור שצריך להיעשות?

מצד אחד, קל יותר להיות שר מאשר להיות קצין בשטח. השר יושב על כיסא מעור צבי (כמאמרו של אריאל שרון), הקצין מאבק את ישבנו על גבעת חול. השר פונה בערב לביתו ולמשפחתו, הקצין מסתובב בין חייליו ובודק את ערנותם. מצד שני, קשה יותר להיות שר מלהיות קצין בשטח. השר סופג ביקורת, אם עשה מעט מדי או יותר מדי, הקצין נהנה מאהדה גורפת. השר נתפס כאחראי למחדלים, הקצין זוכה לתהילה על הצלחות. כך כמעט בכל עניין, כך גם סביב עזה.

כבר עשור וחצי, מאז ימי ההתנתקות, שישראל מתמודדת עם טרור בעזה. ירי רקטות, ניסיונות חדירה, חטיפות, מנהרות, בלוני תבערה, הפגנות סוערות על הגדר. כבר עשור וחצי שהציבור לא מרוצה. בצדק לא מרוצה, ממראה עיניו. תפקידה של מדינה הוא לדאוג לשלום אזרחיה, ולאזרחי ישראל אין שלום. לא הועילו סבבי הלחימה, החיסולים הממוקדים, האיומים, השוחד, השיחות, החרמות. העזתים בשלהם. ברצותם ישקטו, ברצותם יציתו אש.

מי אשם בזה? אשמים כמובן העזתים עצמם - שלטון חמאס, מחבלי הג׳יהאד. אשמה גם ממשלת ישראל, שעושה יותר מדי, או פחות מדי, או לא את הדבר הנכון. בחודש מרץ, לקראת הבחירות, רוב הציבור (56%) קבע שאינו מרוצה ממדיניות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעזה.

מה הציבור רוצה? זה תלוי, במידה רבה, באפשרויות שמציגים לו. כאשר מכון בעל נטייה שמאלנית מציג לציבור שאלות (סקר מכון מיתווים), מסתבר שכמעט מחציתו בעד פעילות של ישראל לשיפור תנאי החיים ברצועה (43%). כאשר מכון בעל אופי נצי יותר מציג שאלות (המכון למחקרי ביטחון לאומי), מסתבר שרוב הציבור (52%, יהודים בלבד) בעד "יצירת הרתעה על ידי פעילות צבאית נגד חמאס בעזה", והרבה פחות ממנו (12%) בעד "הסרת המצור ושיפור ניכר בחיי האוכלוסייה ברצועה". אגב, זה אותו ציבור, ואותו סקר, שקובע ש"תקין וראוי שהדרג הצבאי הבכיר מרסן את הממשלה" (66%). כאמור, קשה להיות שר, קל להיות קצין. מה שלא תעשה, מלחמה או ריסון, הציבור איתך.

אבל מהממשלה הציבור כמעט אף פעם לא מרוצה. לסבבי הלחימה בעזה יש ריח של שגרה מאוסה, בלי הכרעה, בלי סוף נראה לעין. עם סופו של מבצע צוק איתן, רוב הציבור היהודי (58%) סבר שהפסקת האש שנקבעה עם חמאס הייתה שגיאה. שגיאה של מי? של הממשלה כמובן. שגיאה שמה נזקה? היא "מבזבזת את הישגי צה"ל", כפי שהוסבר בסקר "מעריב". ארבע שנים אחר כך, ושוב הציבור נרגן. מי ניצח בסבב ההסלמה? חמאס כמובן. כך מקובל להשיב. האם היה צריך להפסיק את האש? הרוב סבור שלא (61%).

כאשר מבצעים צבאיים מתנהלים בעזה, הציבור לא שומר על עמדה אחידה לאורך זמן. יש "תנודתיות רבה ושינויים מרחיקי לכת", כתב על כך יהודה בן מאיר במחקרו "צוק איתן: רכבת השדים של דעת הקהל". עם סיום המבצע, "אי־שביעות הרצון של הציבור מהתוצאה בלטה", כתב. כרגיל, הממשלה לא עשתה מה שצריך. "הציפייה של רוב הציבור הייתה לתוצאות יותר מרשימות וניכרות לעין באשר לפגיעה בחמאס, ובמיוחד בזרוע הצבאית שלו, וקיימת תחושה שהממשלה לא אפשרה לצה"ל למצות את מלוא יכולתו".

התנתקות במחלוקת

ההעדפה הברורה לכל מה שנוגע לצה"ל, לעומת כל מה שנוגע לפוליטיקאים, פותחת אפשרות למניפולציות מחוכמות, כמו זו של ד"ר דליה שיינדלין (סוקרת רצינית, גם אם לא שכנעה אותי במקרה הזה). שיינדלין ערכה סקר עבור ארגון השמאל גישה, שאת מטרתו קל לזהות. המטרה היא לשכנע את העונים עליו שמוטב להקל את הסגר על עזה מאשר להכביד אותו. האם באמת מוטב? הנה, כך עבדה המניפולציה: הסוקרת הציגה שני משפטי חיווי, וביקשה מהנסקרים להגיב עליהם. האחד: "הקלות על עזה יפחיתו את הייאוש והמתח, והמצב יהיה פחות נפיץ".

השני: "ככל שמבודדים את עזה ומהדקים את הסגר עליה, כך ישראל מצמצמת את האיום הביטחוני". עד כאן הכל בסדר. אלא שלמשפט החיווי הראשון נוספו המילים "בכירים בצה"ל אומרים" ולשני החיווי "פוליטיקאים בממשלה אומרים".

נו, עכשיו כבר קל לזהות במה יתמוך הציבור. רובו, כפי שעולה מאותו סקר של שיינדלין (משנת 2016), מאמין ל"בכירי צה"ל" (73%) הרבה יותר מאשר ל"שרי הממשלה וראש הממשלה" (20%). ומכאן, ברור שהציבור יעדיף את מה שאומרים הקצינים על מה שאומרים הפוליטיקאים. זה נכון לגבי עניין הסגר על עזה, כן או לא, ונכון מן הסתם גם כמעט לכל סוגיה אחרת. אם הייתי עובד במכון שמקדם צמחונות, הייתי מנסה סקר בנוסח: "בכירי צה"ל אומרים שמזון צמחוני טעים יותר מהמבורגרים", "פוליטיקאים בממשלה אומרים שהמבורגרים טעימים יותר ממזון צמחוני". בסבירות גבוהה, היה מתברר שהציבור מעדיף מזון צמחוני.

בסקר הזה נשאלה גם שאלה על ההתנתקות באופן משונה. "האם לדעתך ההתנהלות של ישראל בעזה מאז ההתנתקות ב־2005 שיפרה או החמירה את המצב הביטחוני בישראל?".

הרוב אמרו ש"החמירה" (ראו גרף), ועכשיו, לך תדע למה התכוונו. האם לכך שההתנתקות החמירה את המצב, או שההתנתקות הייתה דווקא בסדר, וההתנהלות אחרי ההתנתקות החמירה את המצב. ובכלל, מה זה אומר "התנהלות"? האם בהתנהלות שהחמירה את המצב הציבור מתכוון לפחות מדי הפעלת כוח, או יותר מדי, פחות מדי דיאלוג עם חמאס, או יותר מדי, פחות מדי סגר, או יותר מדי.

ליותר מקבוצת שמאל אחת יש עניין להוכיח שהציבור הישראלי לא שינה את דעתו על ההתנתקות. "בניגוד למיתוס שהתקבע באמצעי התקשורת ובמערכת הפוליטית ביחס להתנתקות מרצועת עזה, תוצאות הסקר מראות כי הציבור הישראלי עדיין תומך ביציאה מעזה באופן גורף", כתבו אנשי הארגון מולד על סקר שערכו בשנת 2015. גם נוסח השאלה של מולד היה משונה, ואפשר לארגון לכלול במסגרת תומכי ההתנתקות גם במי שבחרו באופציה: "אני תומך בהחלטה על ההתנתקות, אבל אני לא אוהב שהיא נעשתה כנסיגה חד־צדדית במקום כחלק מהסכם מקיף יותר".

אז תומך או לא? השאלה שנשאלה במסגרת סקר "מדד השלום" בשנה שעברה פשוטה ומדויקת. "במבט לאחור, האם אתה סבור שההתנתקות החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה בשנת 2005 הייתה צעד נכון או לא נכון, מבחינת האינטרס הלאומי של ישראל?". התשובה: הציבור במחלוקת. כמעט מחצית קובעת שהייתה שגיאה, קצת פחות שהייתה מעשה נכון. הפילוח המלא מגלה שבקרב הערבים, רוב גדול עדיין תומך בה, בקרב היהודים, רק מעט יותר משליש.

סטיית תקן
1. כדאי לחשוד בסקרים שמורידים את מספר המושבים של ש"ס ל־6 (היה אחד כזה לפני כמה ימים). הפעם האחרונה שבה היו למפלגה הזו רק 6 מושבים: 1992. מאז: 10, 17, 11, 12, 11, 11, 7, 8, 9.

2. רוב בני ה־50 ומטה באמריקה לא רואים יתרון בנישואים על פני חיים ביחד ללא נישואים. כנראה שהם טועים, כי הסקר שחשף את הממצא הזה גילה שכמעט בכל פרמטר, הנשואים שמחים יותר בבני זוגם מהלא נשואים. אגב, הפרמטר היחיד שבו נרשם (כמעט) שוויון (עדיין יתרון קל לנשואים) הוא חיי המין.

3. הבחירות לנשיאות צרפת עוד רחוקות, אבל אולי תרצו לדעת שלמרין לה־פן יש סיכוי לנצח בהן. הסקרים נותנים לה 45%.

4. גרף המועמדים לנשיאות באמריקה מלמד שבמדינה הראשונה שתצביע, איווה, פיט בוטיג׳ג׳ הוא המועמד הנוסק. השאלה היא אם זו נסיקה ברגע הנכון, או קצת מוקדמת מדי. בניו המפשייר, בוטיג׳ג' עוד רחוק מאחור, וברני סנדרס בעלייה.

5. כדי שדונלד טראמפ יודח, צריך שגם רפובליקנים יתמכו בהדחה. ערב ההליך הפומבי בבית הנבחרים, עוד לא היו סימנים שזה קורה. קרוב ל־14% מהם בעד "חקירה", פחות מעשירית בעד "הדחה".

*השבוע עשינו שימוש בסקרים, נתונים ומאמרים של המכון למדיניות העם היהודי, פאנלס פוליטיקס, מרכז גוטמן, מכון מיתווים, המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגל החדש, מולד, מדד השלום, פיו, גאלופ, ערוץ 13, ריל קליר פוליטיקס, 538.