"זה לא יהיה הסבב האחרון עם ישראל" – כך אומרים ברוב יהירותם דוברי הג'יהאד האסלאמי בעקבות מה שנקראת הפסקת אש, שהשיגו המתווכים המצרים. עשרות הרוגים בעזה, ובראשם בכיר שרק גל ברגר יודע לבטא נכונה את שמו (אבל כבר אין צורך בכך), ואפס נפגעים בצדנו - זו הייתה תוצאת ההתלקחות בשבוע שעבר לאחר שני ימי הלחימה עם הארגון הקיצוני.
השקט הזמני והחלקי הושכן, אבל לא רגיעה מוחלטת, כי עזה, בניגוד למה שטוען "פרשן" אחד (ומה זה משנה אם היה טייס והוא ד"ר?), אינה מחפשת רווחה ולא שקט. עזה, על כל גווניה, ארגוניה וחבלניה, מחפשת רק דם יהודי. זה עלול היה להידרדר לרביעי בשרשרת המבצעים של העשור האחרון, אחרי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. גם שם כבר ניתן לו - חגורה שחורה - אבל ההסלמה נשארה בגדר "סבב". והסבב הזה מחדד כמה תובנות, ואם תרצו לקחים, לא בהכרח חדשים.
הראשון: הפעם ישראל הייתה היוזמת - וטוב שכך - בחיסול ראש נחש טרוריסטי, בפעולה נקודתית מדויקת. כהלם נפל החיסול הכירורגי על ההנהגה ברצועה, על כל פלגיה. שוב הופגנה יכולתו היעילה של צה"ל, המחכה רק לפקודה המתאימה. נמאס לנו שלרוב חמאס וגרורותיו יוזמים ירי, הפגנות, חדירות, ולאחר מכן מאשימים את ישראל, המגיבה, בתוקפנות.
השני: שוב חודדו הבדלי התרבויות בין העמים. ארגוני הטרור מונעים מתרבות של שנאה אנטישמית יוקדת. יורים כשבא להם, ללא הבחנה. מטרתם: "שחרור פלסטין" כולה, שיבוש החיים בישראל, פגיעה באזרחים. ישראל אינה מונעת משנאה, אלא מהדאגה לביטחונה ומהצורך להדוף כל איום עליה.
השלישי: אין יותר מקום לנסיגות משטחים. מתוך רצון טוב, תקווה, סיכון עצום וכאב רב, נעשתה ההתנתקות מעזה. שם חזרה ישראל לקווי 67', בתקווה שבכך ייסתם הגולל על הטענות נגדה, והשקט יחזור אל שני צדי הגבול. עד מהרה התבררה הטעות הקשה. אסור שיהיו עוד נסיגות, בכל סדר גודל שהוא, במקומות אחרים. נסיגה אינה מביאה רגיעה. נסיגה מזמינה עוד ועוד תוקפנות ערבית.
הרביעי: יש לנו עניין עם ארגונים שמתחרים זה בזה בקיצוניותם ובשנאתם לישראל. אין לנו עניין עם ארגון אחד, שמגלה אולי, לרגע, קמצוץ של אחריות ושליטה במצב. חתמת הסכם, ולו זמני, עם חמאס, קם הג'יהאד שמתחרה בו ברצחנות, ונוטל לידיו את יוזמת האש והירי. הפסקת אש לעולם אינה מחייבת את כל השחקנים במגרש העזתי. היא תמיד עניין זמני, נזיל ושביר. מושגת כשהארגון – במקרה זה הג'יהאד האסלאמי – נלחץ, חש שידו על התחתונה, ומבקש רגיעה זמנית. האויב יודע שישראל תמיד תכבד הפסקת אש. אין זה אומר שראשיו – שעדיין בחיים – לא ימשיכו להסית ולשלהב את אלפי חייליהם.
החמישי: הסכם השלום בן 40 השנה עם מצרים מוכיח עצמו במיוחד במצבים אלה. מצרים של סיסי היא מדינה רציונלית, שמספקת את הסחורה במאמצי תיווך. מצרים אינה מעוניינת שהטרור יגלוש לתחומה. יש לה גבול משותף עם עזה. כל הדיבורים על מצור ישראלי כעילה לתוקפנות, הם שקר גס ועיוות האמת. אם יש מצור – גם מצרים שותפה לו.
השישי: תמיד יימצאו בתוכנו "יפי נפש" שמאלנים, קבוצות שוליים קיצוניות, שיצדיקו את האויב, שיניפו בלב תל אביב שלטים בנוסח "הלאה הכיבוש בעזה" ועוד כמה ססמאות שקריות. זה מחיר הדמוקרטיה, שבה בכנסת ישראל יושבים חברי כנסת ערבים ומשת"פ יהודי, שיעודדו את "אחינו הפלסטינים" במאבקם ה"צודק". אין להתרגש מהם, ולא מהעומד מאחוריהם, מו"ל "הארץ".
השביעי: לאור הנתונים הללו ברור כי סבב נוסף או מבצע נוסף בעזה – הרביעי מאז ההתנתקות – הוא בלתי נמנע. לא כי ישראל רוצה בו, אלא משום שהערבים תחת הכיבוש האיראני־חמאסי־ג'יהאדי מוסתים על ידי שלטיהם להמשיך בהתגרות, לחיות בעוני וברעב, להקיז דם ולחיות בסבל נוראי. מבחינת ישראל, ובמיוחד מבחינת תושבי העוטף, ברור כי רק פעולה מסיבית ולא מהוססת של צה"ל יכולה לשים קץ לקוץ הממאיר הזה ששמו חמאס או ג'יהאד. תהא הממשלה שתקום בקרוב אשר תהא - אם בכינון אחדות לאומית ואם בעקבות סבב בחירות שלישי - בעיית עזה תוסיף להיות מונחת לפתחה ולפתרונה. עליה יהיה מוטל להדק את החגורה על הרצועה.
"זה לא יהיה הסבב האחרון" - התייהרו דוברי הטרור בסוף השבוע, גם אחרי הפסקת האש, והם צודקים. לבטח עוד כמה ראשים ייפלו בעזה לפני הסבב, או המבצע, שנקווה כי יהיה באמת האחרון.
השקט הזמני והחלקי הושכן, אבל לא רגיעה מוחלטת, כי עזה, בניגוד למה שטוען "פרשן" אחד (ומה זה משנה אם היה טייס והוא ד"ר?), אינה מחפשת רווחה ולא שקט. עזה, על כל גווניה, ארגוניה וחבלניה, מחפשת רק דם יהודי. זה עלול היה להידרדר לרביעי בשרשרת המבצעים של העשור האחרון, אחרי עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. גם שם כבר ניתן לו - חגורה שחורה - אבל ההסלמה נשארה בגדר "סבב". והסבב הזה מחדד כמה תובנות, ואם תרצו לקחים, לא בהכרח חדשים.
הראשון: הפעם ישראל הייתה היוזמת - וטוב שכך - בחיסול ראש נחש טרוריסטי, בפעולה נקודתית מדויקת. כהלם נפל החיסול הכירורגי על ההנהגה ברצועה, על כל פלגיה. שוב הופגנה יכולתו היעילה של צה"ל, המחכה רק לפקודה המתאימה. נמאס לנו שלרוב חמאס וגרורותיו יוזמים ירי, הפגנות, חדירות, ולאחר מכן מאשימים את ישראל, המגיבה, בתוקפנות.
השני: שוב חודדו הבדלי התרבויות בין העמים. ארגוני הטרור מונעים מתרבות של שנאה אנטישמית יוקדת. יורים כשבא להם, ללא הבחנה. מטרתם: "שחרור פלסטין" כולה, שיבוש החיים בישראל, פגיעה באזרחים. ישראל אינה מונעת משנאה, אלא מהדאגה לביטחונה ומהצורך להדוף כל איום עליה.
השלישי: אין יותר מקום לנסיגות משטחים. מתוך רצון טוב, תקווה, סיכון עצום וכאב רב, נעשתה ההתנתקות מעזה. שם חזרה ישראל לקווי 67', בתקווה שבכך ייסתם הגולל על הטענות נגדה, והשקט יחזור אל שני צדי הגבול. עד מהרה התבררה הטעות הקשה. אסור שיהיו עוד נסיגות, בכל סדר גודל שהוא, במקומות אחרים. נסיגה אינה מביאה רגיעה. נסיגה מזמינה עוד ועוד תוקפנות ערבית.
הרביעי: יש לנו עניין עם ארגונים שמתחרים זה בזה בקיצוניותם ובשנאתם לישראל. אין לנו עניין עם ארגון אחד, שמגלה אולי, לרגע, קמצוץ של אחריות ושליטה במצב. חתמת הסכם, ולו זמני, עם חמאס, קם הג'יהאד שמתחרה בו ברצחנות, ונוטל לידיו את יוזמת האש והירי. הפסקת אש לעולם אינה מחייבת את כל השחקנים במגרש העזתי. היא תמיד עניין זמני, נזיל ושביר. מושגת כשהארגון – במקרה זה הג'יהאד האסלאמי – נלחץ, חש שידו על התחתונה, ומבקש רגיעה זמנית. האויב יודע שישראל תמיד תכבד הפסקת אש. אין זה אומר שראשיו – שעדיין בחיים – לא ימשיכו להסית ולשלהב את אלפי חייליהם.
החמישי: הסכם השלום בן 40 השנה עם מצרים מוכיח עצמו במיוחד במצבים אלה. מצרים של סיסי היא מדינה רציונלית, שמספקת את הסחורה במאמצי תיווך. מצרים אינה מעוניינת שהטרור יגלוש לתחומה. יש לה גבול משותף עם עזה. כל הדיבורים על מצור ישראלי כעילה לתוקפנות, הם שקר גס ועיוות האמת. אם יש מצור – גם מצרים שותפה לו.
השישי: תמיד יימצאו בתוכנו "יפי נפש" שמאלנים, קבוצות שוליים קיצוניות, שיצדיקו את האויב, שיניפו בלב תל אביב שלטים בנוסח "הלאה הכיבוש בעזה" ועוד כמה ססמאות שקריות. זה מחיר הדמוקרטיה, שבה בכנסת ישראל יושבים חברי כנסת ערבים ומשת"פ יהודי, שיעודדו את "אחינו הפלסטינים" במאבקם ה"צודק". אין להתרגש מהם, ולא מהעומד מאחוריהם, מו"ל "הארץ".
השביעי: לאור הנתונים הללו ברור כי סבב נוסף או מבצע נוסף בעזה – הרביעי מאז ההתנתקות – הוא בלתי נמנע. לא כי ישראל רוצה בו, אלא משום שהערבים תחת הכיבוש האיראני־חמאסי־ג'יהאדי מוסתים על ידי שלטיהם להמשיך בהתגרות, לחיות בעוני וברעב, להקיז דם ולחיות בסבל נוראי. מבחינת ישראל, ובמיוחד מבחינת תושבי העוטף, ברור כי רק פעולה מסיבית ולא מהוססת של צה"ל יכולה לשים קץ לקוץ הממאיר הזה ששמו חמאס או ג'יהאד. תהא הממשלה שתקום בקרוב אשר תהא - אם בכינון אחדות לאומית ואם בעקבות סבב בחירות שלישי - בעיית עזה תוסיף להיות מונחת לפתחה ולפתרונה. עליה יהיה מוטל להדק את החגורה על הרצועה.
"זה לא יהיה הסבב האחרון" - התייהרו דוברי הטרור בסוף השבוע, גם אחרי הפסקת האש, והם צודקים. לבטח עוד כמה ראשים ייפלו בעזה לפני הסבב, או המבצע, שנקווה כי יהיה באמת האחרון.