אף פעם לא התחברתי לרינגטונים שבמיינסטרים, לשירים שכולם מכירים ולטרנדים מוזיקליים שאומרים בעיניי הרבה על אופי האדם שהתלבט, חיפש, חשב, בחר ועבר את כל המסלול, ובסופו של דבר נאלץ לשלם עליהם - גם אם רק 5 שקלים בחודש.
מאז המציאו את צליל ההמתנה שנדמה לי שהדרך הנכונה לכנות אותו היא פאנטון, נהגתי להנעים את זמנם של האנשים שמתקשרים אליי בשירים נישתיים באופן יחסי, ולו כדי לקבל תגובות מעורבות: חלקם היו מבקשים "אל תעני מהר", ואחרים איימו שלא יתקשרו אליי יותר אם לא אחליף את השיר המעצבן ברקע.
זה התחיל בקלאסיקות פחות מוכרות של בילי הולידיי, המשיך לנעימות ג'אז שמרגיעות עצבים של צהריים והגיע עד השיר הנוכחי שמתנגן אצלי זה מספר חודשים: "בלילות הסתיו", בביצוע פחות מוכר של גרוניך ושם טוב לוי, למילים שכתב הסופר דוד פוגל. אבל מיד נגיע אליו.
אלמלא הייתי צריכה להפיק איזה פרויקט גדול לעיתון, או לראיין מפעם לפעם אנשים שלא באופן פרונטלי, אני מניחה שלא הייתי משתמשת בפונקציה הקלאסית של הטלפונים לשיחות קוליות. גם אם אני צריכה לקבוע עם בן אדם זר, או להציע הצעה לבכיר כלשהו, אני כבר מזמן לא מרימה טלפון לפני שאני מנסה את אופציית הוואטסאפ, שנהיה כלי עבודה לגיטימי.
גם אנשים מכובדים ביותר הם בסך הכל בני אדם, וכולנו מעדיפים כמה שפחות אכילות ראש במהלך היממה. יש לי חבר מאוד טוב ואהוב ששוחחתי איתו בטלפון פעמיים קצרות בכל תקופת היכרותנו העמוקה. אנחנו מתכתבים בכל יום, אבל אני לא באמת זוכרת או יודעת איך נשמע הקול שלו בטלפון.
אבל אם יש משהו גרוע יותר משיחה ארוכה שתופסת אותך לא מוכנה, קצת כמו דפיקה בדלת של מישהו שמחליט פתאום לבקר (ואיזה מזל שזה לא קורה יותר) - זוהי אופציית הקלטת השיחות בוואטסאפ. אנחנו מעדיפים לדבר מכיוון שקשה להקליד, אבל לא רוצים באמת שיהיה מישהו מהעבר השני של הקו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים לנאום, עדיף בהקלטה אחת וברצף - כך נהיה בטוחים שיקשיבו לנו. ואנחנו נחליט מתי נאזין לתגובה של הצד השני, אם בכלל. יכול להיות שהגענו לעידן שבו אנחנו לא מעוניינים לנהל שיחה, אלא צריכים רק מישהו שיקשיב לנו. זה מובן וגם עצוב.
ובחזרה לפאנטון. אולי הדבר האחרון הקסום של ממלכת הסלולרי, שהשתלטה לנו על החיים. האמת היא שאפילו שכחתי ש"בלילות הסתיו" מתנגן לו בדיוק עכשיו בסתיו, אבל לא הפסיק גם בקיץ המטורף שהיה פה. ומפעם לפעם אני מקבלת תזכורת לגביו ממתקשרים (שהם נדירים ביותר, וכפי שאתם מבינים גם בטווח גיל מסוים) שמעירים לי או שואלים שאלות, תוהים איך הגעתי לשיר הזה ומה הסיפור שלי איתו.
בלי קשר לשם טוב לוי ולשלמה גרוניך ולאחד האלבומים היפים ביותר בהרכב ששת, שבו לוי היה חבר (שסביר להניח שחצי עולם לא מכיר אותו, להוציא את השכן שלי מצד שמאל, שאין דבר שהוא לא יודע) - התחברתי בעיקר לטקסט של דוד פוגל, שכתב גם את הרומן הפנומנלי והמטריד "חיי נישואים", שבכל פעם שאני מטילה ספק באהבה או בנחיצות שלה בחיי, או כשאני מתבאסת על סיבוכיה - הוא גורם לי להתנער ולהיכנס לפוקוס מחדש ומאפשר לי לנסות להבין, לתקן ולנתח מה אני רוצה, למה ואיך, ובעיקר לחפור לעצמי בנפש. אגב, מדובר באלטרנטיבה לא פחות מייסרת לפעמים מחפירה של אנשים אחרים בטלפון.
אבל מה שתמיד מרגש אותי הוא הסיפור האישי של דוד פוגל, שכשאני נזכרת בו עוברת בי צמרמורת. קלאסיקה של דרכי גורל אכזר ומעין "דלתות מסתובבות" של החיים. איך בחירה אחת שעשה בן אדם בחייו משנה את כל מסלול גורלו. פוגל עלה ארצה אחרי שחי בווינה ובפריז, ולא הצליח להסתגל לאקלים הארץ־ישראלי וגם לא להלך הרוח התרבותי של שנות ה־30. כשחזר לאירופה, החלה מלחמת העולם השנייה, והוא נאלץ לנוע בשל נסיבות משפחתיות ממקום למקום. בהמשך נתפס על ידי הגסטפו ונרצח באושוויץ. כוחו של גורל, או תוצאה של בחירה? כנראה גם וגם.
זו פעם שנייה ברצף שאני כותבת על עניינים שקשורים לגורל, שבסופו של דבר מונעים על ידי ההחלטות שלנו. הפחד הכי גדול שלי היה תמיד לקחת אחריות על המציאות שלי ולשאת בתוצאות. מצד שני, קל הרבה יותר לשאת בתוצאות של משהו שאת החלטת לגביו גם אם הוא לא הצליח, מאשר לאבד שליטה על המתרחש.
נדמה לי שכל העניין הזה של בחירות הוא בסופו של דבר דרך לומר לך שאתה יכול להחליט מה שתרצה, להחזיק במושכות דמיוניות של שליטה שנותנת כוח, אבל בסופו של דבר אם משהו צריך להיכנס לחייך או לצאת מהם, זה פשוט יקרה ולא משנה מה.
מאז המציאו את צליל ההמתנה שנדמה לי שהדרך הנכונה לכנות אותו היא פאנטון, נהגתי להנעים את זמנם של האנשים שמתקשרים אליי בשירים נישתיים באופן יחסי, ולו כדי לקבל תגובות מעורבות: חלקם היו מבקשים "אל תעני מהר", ואחרים איימו שלא יתקשרו אליי יותר אם לא אחליף את השיר המעצבן ברקע.
זה התחיל בקלאסיקות פחות מוכרות של בילי הולידיי, המשיך לנעימות ג'אז שמרגיעות עצבים של צהריים והגיע עד השיר הנוכחי שמתנגן אצלי זה מספר חודשים: "בלילות הסתיו", בביצוע פחות מוכר של גרוניך ושם טוב לוי, למילים שכתב הסופר דוד פוגל. אבל מיד נגיע אליו.
אלמלא הייתי צריכה להפיק איזה פרויקט גדול לעיתון, או לראיין מפעם לפעם אנשים שלא באופן פרונטלי, אני מניחה שלא הייתי משתמשת בפונקציה הקלאסית של הטלפונים לשיחות קוליות. גם אם אני צריכה לקבוע עם בן אדם זר, או להציע הצעה לבכיר כלשהו, אני כבר מזמן לא מרימה טלפון לפני שאני מנסה את אופציית הוואטסאפ, שנהיה כלי עבודה לגיטימי.
גם אנשים מכובדים ביותר הם בסך הכל בני אדם, וכולנו מעדיפים כמה שפחות אכילות ראש במהלך היממה. יש לי חבר מאוד טוב ואהוב ששוחחתי איתו בטלפון פעמיים קצרות בכל תקופת היכרותנו העמוקה. אנחנו מתכתבים בכל יום, אבל אני לא באמת זוכרת או יודעת איך נשמע הקול שלו בטלפון.
אבל אם יש משהו גרוע יותר משיחה ארוכה שתופסת אותך לא מוכנה, קצת כמו דפיקה בדלת של מישהו שמחליט פתאום לבקר (ואיזה מזל שזה לא קורה יותר) - זוהי אופציית הקלטת השיחות בוואטסאפ. אנחנו מעדיפים לדבר מכיוון שקשה להקליד, אבל לא רוצים באמת שיהיה מישהו מהעבר השני של הקו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים לנאום, עדיף בהקלטה אחת וברצף - כך נהיה בטוחים שיקשיבו לנו. ואנחנו נחליט מתי נאזין לתגובה של הצד השני, אם בכלל. יכול להיות שהגענו לעידן שבו אנחנו לא מעוניינים לנהל שיחה, אלא צריכים רק מישהו שיקשיב לנו. זה מובן וגם עצוב.
ובחזרה לפאנטון. אולי הדבר האחרון הקסום של ממלכת הסלולרי, שהשתלטה לנו על החיים. האמת היא שאפילו שכחתי ש"בלילות הסתיו" מתנגן לו בדיוק עכשיו בסתיו, אבל לא הפסיק גם בקיץ המטורף שהיה פה. ומפעם לפעם אני מקבלת תזכורת לגביו ממתקשרים (שהם נדירים ביותר, וכפי שאתם מבינים גם בטווח גיל מסוים) שמעירים לי או שואלים שאלות, תוהים איך הגעתי לשיר הזה ומה הסיפור שלי איתו.
בלי קשר לשם טוב לוי ולשלמה גרוניך ולאחד האלבומים היפים ביותר בהרכב ששת, שבו לוי היה חבר (שסביר להניח שחצי עולם לא מכיר אותו, להוציא את השכן שלי מצד שמאל, שאין דבר שהוא לא יודע) - התחברתי בעיקר לטקסט של דוד פוגל, שכתב גם את הרומן הפנומנלי והמטריד "חיי נישואים", שבכל פעם שאני מטילה ספק באהבה או בנחיצות שלה בחיי, או כשאני מתבאסת על סיבוכיה - הוא גורם לי להתנער ולהיכנס לפוקוס מחדש ומאפשר לי לנסות להבין, לתקן ולנתח מה אני רוצה, למה ואיך, ובעיקר לחפור לעצמי בנפש. אגב, מדובר באלטרנטיבה לא פחות מייסרת לפעמים מחפירה של אנשים אחרים בטלפון.
אבל מה שתמיד מרגש אותי הוא הסיפור האישי של דוד פוגל, שכשאני נזכרת בו עוברת בי צמרמורת. קלאסיקה של דרכי גורל אכזר ומעין "דלתות מסתובבות" של החיים. איך בחירה אחת שעשה בן אדם בחייו משנה את כל מסלול גורלו. פוגל עלה ארצה אחרי שחי בווינה ובפריז, ולא הצליח להסתגל לאקלים הארץ־ישראלי וגם לא להלך הרוח התרבותי של שנות ה־30. כשחזר לאירופה, החלה מלחמת העולם השנייה, והוא נאלץ לנוע בשל נסיבות משפחתיות ממקום למקום. בהמשך נתפס על ידי הגסטפו ונרצח באושוויץ. כוחו של גורל, או תוצאה של בחירה? כנראה גם וגם.
זו פעם שנייה ברצף שאני כותבת על עניינים שקשורים לגורל, שבסופו של דבר מונעים על ידי ההחלטות שלנו. הפחד הכי גדול שלי היה תמיד לקחת אחריות על המציאות שלי ולשאת בתוצאות. מצד שני, קל הרבה יותר לשאת בתוצאות של משהו שאת החלטת לגביו גם אם הוא לא הצליח, מאשר לאבד שליטה על המתרחש.
נדמה לי שכל העניין הזה של בחירות הוא בסופו של דבר דרך לומר לך שאתה יכול להחליט מה שתרצה, להחזיק במושכות דמיוניות של שליטה שנותנת כוח, אבל בסופו של דבר אם משהו צריך להיכנס לחייך או לצאת מהם, זה פשוט יקרה ולא משנה מה.