הנצחה חיה: לכל אחד יש דרך להנציח את זכר יקיריו ולהתמודד עם השכול. מאיר חזק (60), שאיבד את בנו רובי ז"ל (29)  - שוטר סיור במרחב יפתח  - לפני כשנה וארבעה חודשים בתאונת דרכים, החליט להנציח את זכרו באופן יוצא דופן. הוא נטל על עצמו את מלוא כובד האחריות, נכנס לנעלי הבן והצטרף לפני כארבעה חודשים כמתנדב ביחידת הסיור שבה שירת. 
 
 חזק, נשוי לאתי ואב לשלושה, בהם רובי ז"ל, רואה בדרך שבה בחר מעבר לאתגר, מטען עצום למילוי הכוחות הנפשיים שלו ושל משפחתו. "זה משאיר אותי שפוי ונותן לי תעצומות כוח אדירות", הוא מעיד על עצמו ומוסיף: "אנו במשפחת חזק מודים לשוטרי מרחב יפתח ולקצינים על החיבוק החם והאהבה שאנו מקבלים מהם, שזה לא דבר מובן מאליו מבחינתנו". 
 
ב־11 באפריל 2018 סיים רובי חזק משמרת, עלה לאופנוע שלו ורכב הביתה לחולון. כשהגיע לצומת הולץ, שהיה חשוך, הוא פנה ימינה. לרוע מזלו, במקום עמדה עגלה שעליה חִצי סימון כשהיא לא מוארת וחוסמת את מסלול הנסיעה. עד שחזק הבחין במכשול שבדרך, זה כבר היה מאוחר מדי. ניסיונו להסיט את האופנוע לא מנע את התאונה המצערת - והוא מצא את מותו במקום. 

רס"ר רוברט (רובי) חזק ז"ל. צילום פרטי

 

רובי שירת אז כשנתיים וחצי ביחידת הסיור 2 במרחב יפתח, ובשורת האיוב מצאה את אביו מאיר בבית. "קיבלתי טלפון ובהתחלה לא אמרו לנו שזה כזה קריטי, אבל בדרך לבית החולים חלפתי בזירת התאונה והבנתי מיד שמשהו לא תקין. כשהגעתי לבית החולים, הרופא מסר לנו את הבשורה המרה".
 
ואיך הגעת לרעיון להתנדב לאותה יחידת סיור?
"כבר במהלך השבעה, כשישבו לצדי קצינים ושוטרים, התעניינתי אם אפשר להתנדב אצלם במרחב כדי 'להרגיש' את מה שרובי עשה. התחלתי את התהליך, עברתי מבחנים ואת כל מה שדרוש - והיום אני כבר ארבעה חודשים מתנדב באותה יחידה עם החברים של הבן".
 
איך קיבלו אותך?
"מדובר באנשים באמת מדהימים וזה לא מובן מאליו. הקצינים והשוטרים קיבלו אותי בצורה חמה והם נותנים לי הרבה כוח. מבחינתי זה ממלא ומעצים אותי. אתה מגיע למקומות שהבן היה בהם ועבד שם, אתה רואה מה הוא עושה וכמה זה חשוב וממשיכים הלאה. זה מבחינתי סוג של הנצחה חיה. אתה רואה כמה לא שוכחים אותו ביחידה, אף שחלפו כבר שנה וחצי". 
 
ציפית לדבר כזה?
"אני אחד שלא מצפה לכלום. אני עושה את העבודה כמו שרובי עשה, אולי קצת פחות כי אני בכל זאת יותר מבוגר. הכי חשוב שבבית מאוד אוהבים את מה שאני עושה".
 
אתה מסתובב עם החברים לעבודה של הבן. זה לא קשה לך?
"להפך. במשטרה אנחנו מדברים עליו לא מעט ולא מסתירים. כמה שמדברים עליו יותר, זה עוזר להתמודד עם הכאב. אני לומד מהם דברים חדשים עליו. אני נהנה מכל רגע כשאני מגיע למשמרות שלי - בממוצע פעמיים בשבוע - וזה מעין מטען להמשך הדרך שלי בחיים. הנתינה של החברים שלו היא עצומה. ההקרבה שלהם היא בעצם השירות שלהם במשטרה. הם משקיעים את מלוא המרץ לעשות עבודה טובה".
 
כשאתה מקבל קריאה לטיפול בתאונת דרכים, זה לא קצת מרתיע אותך?
"זה לא בולם אותי. לאחרונה קיבלתי משימה של שני רוכבי אופנוע שנפגעו בתאונת דרכים. למזלם הם נפצעו באורח קל ונדרשתי להוביל אותם מבית החולים חזרה לביתם. בכניסה למיון זה עשה לי פרפרים בבטן, לא אשקר, אבל התגברתי והמשכתי עד להשלמת המשימה כי זה מה שמצפים ממני ומה שאני מצפה מעצמי".