שבת. ילד קטן ואישה בוגרת הולכים ברחוב. הוא נסער, בועט במדרגות של אחד הבניינים. "תפסיק עם זה!", היא צועקת עליו, "אני לא קונה את ההצגות שלך!". הוא בוכה והיא מושכת אותו ביד וגוררת אותו כמו שק על האספלט. "תעזבי אותי, אמא!", הוא מתחנן. אני לא יודעת מה הוא יותר – מושפל, עצוב או כועס, ואולי הכל יחד. הוא ממשיך לבעוט ברגליו. "אני לא זז!", הוא צועק בעוד היא גוררת אותו. "מה אמרת? לא הבנתי! תגיד שוב!", היא צועקת עליו.
אני חוצה את הכביש ונעמדת מולה. לא אומרת לה מילה. מבט מול מבט. כמו בסומו, הראשונה שתשפיל עיניים, מובסת. אני יודעת – אם אני אצא מובסת, הילד שלה יחטוף. מצד שני, אם היא תצא מובסת, ההפסד שלו, ומי יודע איך זה יתפתח. כלומר יכול מאוד להיות שזו לא אמא שעומדת בהגדרה של "הורה אלים". אולי היא סתם עצבנית. מצד שני, את מה שראיתי במו עיניי שום הגדרה, פורמלית או לא פורמלית, לא תוכל לטשטש. המבט עושה את שלו, והיא משנה טון, מרפה מידו ונותנת לו לקום על שתי רגליים. התחלה טובה, אבל מי יודע מי יהיה ההמשך. הם נכנסים לרכב ואני מנסה לשנן את מספר לוחית הזיהוי.
"כל אחד והחינוך שלו", אומרת לי שכנה שהייתה שם, בדיוק מרוקנת שקית אשפה לפח ציבורי, "אין לנו זכות להתערב". היא מפנה את הגב וממשיכה ללכת. אם היא לא רואה, זה בטח לא קורה.
פעם דיברתי עם בחור חכם, שהעיד על עצמו ברגע של גילוי לב שהיה ילד מעצבן. "הייתי כזה מעצבן, שאבא שלי היה מאבד מדי פעם שליטה ודופק לי מכות שאת לא מאמינה. אני לא מאשים אותו. כל אחד היה מאבד שליטה בדיוק כמוהו", הוא סיפר בלי להניד עפעף. היינו מאוד צעירים. לא ידעתי להניח את האצבע על התשובה לשאלה מה מפריע לי יותר: האם העובדה שהוא חטף מכות מאבא שלו על בסיס קבוע, או העובדה שהוא מקבל את זה בשוויון נפש. לא מזמן נתקלתי בו, אחרי שנים. הוא כבר איש משפחה בעצמו, אב לשלושה.
"שלושה בנים?", אני אומרת לו בהתפעלות, "זו כבר כנופיה". השאלה הבאה הייתה אם הוא מכה אותם. הוא לא האמין שזה מה ששאלתי, אבל הנה, זה יצא. "מה פתאום", הוא ענה, "את זוכרת מה אמרת לי פעם? שאם אחשוב שאני זה שהבאתי את אבא שלי להרביץ לי בגלל שהייתי ילד מעצבן, אני אהפוך לאב המכה הבא". הוא הבין בדיוק כמוני שאם הוא באמת יאמין שהוא לא הותיר לאבא שלו ברירה, הוא בעצם מגבש לעצמו לגיטימציה לדפוק מכות לילדים שלו. "יותר מזה", הוסיף אחרי הרהור, "אני לא מבין איך השכנים שלנו לא דיווחו על הבכי והצעקות שהם שומעים מהבית שלנו".
***
אז איך באמת? אני לא רוצה להתחיל בכלל לספר על כל המקרים שדווחו למשטרת ישראל על ידי כל מיני שכנות ושכנים מודאגים בגלל צרחות מתוך בתים, ולא טופלו. לא מזמן קראתי ממצאי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה. על פי המחקר הזה, כל ילד או בן נוער שני בישראל נפל קורבן להתעללות, אלימות או הזנחה. 17% דיווחו על תקיפה מינית ו־14% על תקיפה פיזית, ועדיין לא הזכרנו במילה את הפער בין מה שקורה באמת למה שהרשויות יודעות.
לפני שנתייאש, אני כן רוצה להזכיר לגברת שאמרה לי "אין לנו זכות להתערב" ולשוטרים שנרדמים בעמידה: לא מדובר בזכות. מדובר בחובה. כל אזרח בוגר מחויב לדווח על עבירה שנעברה בקטין, על ידי האחראי עליו או על ידי בן משפחה. הכוונה לעבירות מין, ניצול מיני, תקיפה או התעללות, נטישה והזנחה.
אפשר לדווח על החשד לביצוע העבירה למחלקה לשירותים חברתיים, למרכז הגנה, או למשטרה באזור המגורים. ומה עם מי שלא מקיים את חובת הדיווח? הוא עובר על החוק וצפוי לענישה פלילית שהעונש עליה הוא מאסר של עד שלושה חודשים. אגב, חובת הדיווח שמוטלת על אנשי מקצוע (אנשי חינוך, רווחה, רופאים, שוטרים – שימו לב) מחמירה יותר: במקרה כזה אי־דיווח הוא עבירה פלילית חמורה, שהעונש עליה הוא עד שישה חודשי מאסר.
איך אומרים חז"ל: "ואידך זיל גמור" (למד בעצמך). לסתום את הפה זו לא אופציה. החוק נבון. הוא אומר: מי שלא מונע על ידי המצפון והשכל הישר, יונע על ידי הפחד על האיבר שהוא יושב עליו שעות ארוכות.