בשבוע שעבר הצטרף איש הג'יהאד האסלאמי בהא אבו אל־עטא לרשימה האינסופית של מחוללי טרור שחוסלו בידי ישראל. בתי הקברות בעזה מלאים בתוצאות של מאות מבצעי חיסול שביצעה ישראל לאורך השנים, ולא רק בעזה. אבל הטרור והמחבלים לא נעלמים - הם רק מתחלפים. 

מאז ומעולם פעלו מדינות כדי לחסל אינדיבידואלים שנתפסו כאיום עליהן. ישראל, שמרגע הקמתה ועוד לפני כן  מתמודדת עם טרור קשה, הפכה את השיטה למדיניות. מאז שלחה ראש הממשלה גולדה מאיר את המוסד לפגוע במתכנני הטבח באולימפיאדת מינכן ביצעה ישראל אין ספור מבצעי חיסול, כמעט בכל מדינה בעולם. השיטה הלכה והתמסדה, ובעשורים האחרונים ניתן לה גם שם חדש, סטרילי יותר: "סיכול ממוקד".

אבל עד כמה יעילה השיטה הזאת? האם היא מצמצמת את הטרור או רק מלבה יצר נקמה? האם ההחלטה לחסל אדם מונעת מהרצון למנוע את המשך פעילותו, או גם מהרצון לסגור איתו חשבון על הדברים שעשה בעבר? בשנתיים האחרונות שוחחתי עם מאות אנשים שעסקו בחיסולים: החל ממקבלי ההחלטות, דרך המתכננים ועד המבצעים עצמם, אלה שלוחצים על ההדק. זאת במסגרת סדרה שתעלה בשבוע הבא בערוץ 13 ובתזמון רלוונטי מתמיד. 

ישראל היא אחת המדינות היחידות במערב שבה יכול ראש ממשלה להורות על הוצאתו להורג של אדם, מבלי שהוא מחויב להתייעץ עם גוף אחר או לאשר איתו את ההחלטה. גם לאחר הביצוע, רוב מבצעי החיסול אינם נתונים לפיקוח או לביקורת פרלמנטרית. 

ההחלטה על חיסולו של אדם היא אולי אחת הקשות ביותר מההחלטות שאליהן נדרש ראש ממשלה, ולא רק בגלל ההשלכות. זו החלטה פרסונלית, על אדם ספציפי, שאתה יודע מיהו, מיהם בני משפחתו ומהם אורחות חייו. זו לא החלטה עמומה על מלחמה או קרב שבהם ייהרגו אלמונים. יש בקרים שבהם ראש ממשלה בישראל מביט במראה ויודע שמישהו, איפשהו בעולם, לא יזכה לראות את הערב מגיע. 


 
דווקא ההחלטה על חיסולו של אבו אל־עטא נתקלה במכשול. עוד בספטמבר, לאחר שאל־עטא ירה רקטות לאשדוד וקטע עצרת בחירות של רה"מ, הורה נתניהו לחסל אותו. צה"ל והשב"כ נערכו לביצוע, אבל היו בצה"ל ששאלו אם החלטה על חיסול שעשוי להוביל למערכה לא דורשת אישור קבינט. היועץ המשפטי פסק שאכן נדרשת החלטת קבינט ואל־עטא זכה לחיות עוד כמה שבועות. 

על הצורך שהיה לחסל את אל־עטא - אין מחלוקת. לא מצאתי איש במערכת הביטחון שסבור אחרת. יש אנשים שהאישיות והכישורים שלהם מעניקים להם משקל סגולי שאין לאחרים וכן, יש בבתי הקברות גם אנשים שלא נמצא להם תחליף. 

הדוגמה הבולטת ביותר היא עימאד מורנייה, הרמטכ"ל ואיש המבצעים של חיזבאללה שחוסל בדמשק ב־2008. חיזבאללה מינה שלושה אנשים למלא את התפקידים שמילא מורנייה, ושלושתם גם יחד לא מצליחים למלא את החלל שהותיר ולהעניק לארגון את התעוזה, התבונה והיצירתיות שהיו במורנייה. גם חיסולו של מייסד הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי במלטה ב־1995 היווה מכה שהארגון התקשה להתאושש ממנה. 

לעומתם, חיסולו של מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי ב־1992 בלבנון גרר פיגועי נקמה שגבו את חייהם של למעלה ממאה בני אדם. איש לא צפה מראש שבמקומו של מוסאווי יבוא חסן נסראללה הכריזמטי, שהפך את חיזבאללה מארגון טרור לצבא שיש לו מדינה. ניסיון החיסול הכושל של ח'אלד משעל בעמאן ב־1996 רק העצים את מנהיגותו וגרר גם את שחרורו מאונס של מנהיג חמאס אחמד יאסין. 

קשה מאוד להעריך מראש מה יהיו התוצאות ארוכות הטווח של חיסול. רובם המכריע של המבצעים מתבצע כנגד "פצצות מתקתקות" של ממש, כמו אבו אל־עטא או כמו המהנדס יחיא עיאש (שיוצג בפרק הראשון בסדרה) - אנשים שהמשך פעילותם מהווה סכנה חמורה ומיידית ואין ברירה אלא לסלק את האיום, גם אם המחיר יהיה גבוה.

מעטים ממקבלי ההחלטות הודו בפניי ביושר שיש גם מבצעים שבהם יש משקל ניכר לרכיב הנקמה. כך היה במקרה של הרוצח סמיר קונטאר, שסיכולו יוחס לישראל (שיוצג בפרק הרביעי) ואחרי שחרורו בעסקת שבויים חזר לפעילות טרור ברמת הגולן. הוא היה מטרה לגיטימית לחלוטין לחיסול, ועדיין קשה להתעלם מהסיפוק שיש בסגירת חשבון עם רוצח מתועב שכזה. 

עלי חסן סלאמה, ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים במינכן, הרוויח גם הוא ביושר את לכתו בטרם עת. העיתונות כינתה אותו "הנסיך האדום" בשל נהרות הדם שהותיר אחריו. אבל כשהצליח המוסד לשים עליו את היד, הוא כבר היה מקור של ה־CIA שניהל דיאלוג אינטימי עם האמריקאים ויש האומרים שיכול היה להוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית לנתיב אחר.

סלאמה חוסל במבצע מבריק בפשטותו בביירות ב־1979. רק ארבעה לוחמי מוסד - שלושה גברים ואישה - ניהלו את מבצע החיסול המדויק הזה. בפרק החמישי והאחרון של הסדרה יובאו לראשונה אי־פעם עדויותיהם של "לוחמי קבע ביעד" - ממשיכי דרכו של אלי כהן - אנשי המוסד שנשלחים לגור בבירה ערבית עוינת. הם מספרים בכנות מפתיעה על החיים בדמשק, בידיעה שכל טעות קטנה, כל כשל בלשון, יביא אותם אל חבל התלייה. 

ההפך הגמור של המבצע הפשוט בביירות היה המבצע לחיסולו של אבו ג'יהאד, סגנו של ערפאת והמפקד הצבאי של אש"ף, ב־1988 בתוניסיה (יוצג בפרק השלישי). צה"ל שלח אז מאות לוחמים בארמדה של ספינות למרחק של 3,000 קילומטר, וכל זה כדי לחסל אדם אחד. אלפי אנשים לקחו חלק במבצע שעלותו הייתה מיליונים רבים. יש מבצעים שישראל עושה פשוט כי היא יכולה וכי ההרגשה נעימה מאוד אחר כך. 


 
קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני, משתייך לקטגוריה המצומצמת של אנשים שספק אם יש להם תחליף. מי שהפך להיות הארכיטקט של המזרח התיכון, מי שזרועותיו בוחשות בעיראק ויורות עלינו רקטות מסוריה, מי שמצייד את חיזבאללה ויורה טילים מתימן, הפך לאיום שישראל תצטרך להסיר. בעבר, על פי פרסומים זרים, ויתרה ישראל על הזדמנויות לחסל אותו, מחשש מהתגובה האיראנית. אשמח להקדיש לו פרק בעונה השנייה של "רשימת חיסול". 

* הפרק הראשון בסדרה "רשימת חיסול" ישודר ביום ראשון הקרוב ב־21:15 בערוץ 13.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13. לתגובות: