בשבת מלאו לי 50. כן, אני יודע שאתם מתפעלים מהנס הרפואי שבמסגרתו נכתבים הדברים. אכן עברתי לצד האפל של הקשישות המופלגת - ושרדתי כדי לכתוב. מאחר שברור כי כרגע אני חי על זמן שאול (אף יותר מבני תמותה רגילים), מיהרתי להקליד את הטור ולשגרו למערכת, שכן לך תדע כמה זמן נשאר לך, בן אדם.
הגעתי אל היום המיועד במצב רוח שברוח הגיל העגול אין לי אלא להגדירו כפיפטי־פיפטי. כלומר, זה לא שלבי גס חלילה בחצי הכוס המלאה: עשיתי דבר או שניים בחיי, משפחתי הקרובה עוטפת אותי באהבה - ואפילו הכלבה נראתה שמחה במיוחד בבוקר יום הולדתי (כנראה חשה שמדובר במאורע מיוחד או שאולי היה זה הגשם שנשא ריחות שתן מהשלוליות שנקוו ברחוב, אצל כלבים אי אפשר לדעת). מכל מקום, בעודי שקוע באיזה פרויקט מקצועי מחייב שמדיר שינה מעיני, זכיתי להצצה נדירה אל העתיד: לא רק העתיד שלי, אלא של כולנו.
משפחתי החליטה להפתיע אותי במסיבה, אך לי נמסר שהאירוע יצוין במסגרת משפחתית מצומצמת, דהיינו: ההיא שהכל נהיה בדברה כבר למעלה מ־27 שנים מתוך 50 שנותיי, הילדים, בן הזוג של הגדולה - שישה אנשים סביב שולחן במסעדה שלשם שינוי לא אני אבחר. קיוויתי שהבעלים ישלח לשולחן כמה צ'ייסרים, שבעזרתם אעלים סופית את ההרהורים הנוגים שנלווים לגיל העגול ואתרכז רק בטוב שסביבי, לפחות עד שיחל משחק הנבחרת מול פולין - מולו אוכל להירדם על הספה בסלון, מדושן מאוכל ויין, ומבטיח לעצמי לפתוח את העשור השישי (אמא'לה!) בחיי בחדר הכושר כדי לכפר על הפיגוע הקלורי (מתוך ידיעה ברורה שתהיה זו ההבטחה הראשונה שאפר בשנתי ה־51).
רק שהילדים חשבו אחרת.
בניתוח לאחור של האירועים, יש לי בהחלט מה שנקרא בעגה הביטוחית "אשמה תורמת". שכן מאז הייתי בן 49 (אוי, הנעורים!) לא הפסקתי לומר עד כמה אני מצפה להפקה גרנדיוזית, כזאת שלא תפסח אף על חברים מגן החובה. והילדים, שלמזלם לא ניחנו בגישה צינית כשלי, שמעו והפנימו את הדברים פשוטם כמשמעם.
בדיעבד היו לא מעט סימנים בשטח: לעולם לא אציץ בכוונה בטלפון הנייד של הגברת, אבל באחת הפעמים שהמכשירים שלנו עמדו בטעינה, זה לצד זה, לא יכולתי שלא להבחין על הצג בשמו של חבר ילדות משותף. זה לא שהיא לא רשאית לתחזק את מערכות היחסים שלה כרצונה, אבל היה לי מוזר שהשניים מחליפים הודעות וואטסאפ בערב שבת, מעט לפני יום הולדתי.
גם השתיקה של הילדים סביב אירוע שבדרך כלל מעורר דיונים ערים בנוגע לזהות האכסניה הקולינרית שבה יצוין (לשמחתי הם גרגרנים מצד האב) הייתה אמורה להדליק אצלי נורה אדומה. רק שמחשבותיי התרכזו כולן סביב אותו פרויקט שהלך והסתבך מיום ליום - ולא הותיר לי זמן להעמיק ולחקור שמא מתגבשת לה איזו הפתעה.
ואז, רגע לפני יום ההולדת, הבנתי מדוע הבינה המלאכותית שעתידה להציל חיי מיליונים בעשורים הבאים (עד שניטמע כולנו בתוך עולם של אנדרואידים), תגבה על הדרך גם כמה קורבנות.
מעטה הסודיות שנרקם סביב האירוע נשמר בקפדנות, ביטחון השדה היה למופת. איש לא דיבר, איש לא פלט איזו הערה מסגירה, וטוב שכך, שכן אני מאחל לכולכם להסתבך עם המאפיה הקווקזית ולא לנסות למנוע מהגברת קיפניס הוצאה לפועל של תוכניותיה. משותקים מאימה, גם השתיינים הגדולים ביותר שבין חבריי, החרישו הפעם.
מה שאף אחד לא הביא בחשבון הוא שאנחנו כבר לגמרי לא לבד בעולם הזה: ברגע שהזמנה על שמי, על אף שלא אני ביצעתי אותה, הופיעה במאגר ההזמנות שמנוהל על ידי אפליקציה בעלת חיים משלה, ידע הרובוט החכם לשייך אותה אלי ולקשר אל מספר הטלפון שלי.
וכך, ביום חמישי, בעודי שוקד על מוסף העסקים של העיתון הזה, טרוד מכדי להרהר אפילו באפשרות שמתארגן איזה איוונט, קיבלתי מסרון: "אנא אשר את הזמנתך לשבת, 16.11, 17:00, 67 אנשים".
ברוכים הבאים, חברים, לעידן שבו החיים העצמאיים של עולם הסייבר, אלה שפעמים רבות הופכים את חיינו לקלים ונעימים, יגרמו פה ושם לאיזה אסון שבמסגרתו ידהרו שתי רכבות זו מול זו על אותה מסילה או שטילים בליסטיים ישוגרו בטעות, משום שאיזה בן אנוש לא חשב שהמחשב יודע גם לחשוב. ולפיכך חיסול אלמנט ההפתעה בחגיגות ה־50 להיווסדי אינו אלא דוגמה קטנה, אפילו משעשעת, לעומת מה שצופן לנו העתיד.
ולמשפחתי היקרה מכל: אומנם הקפדתי להיראות מופתע (זה הכי קרוב שאגיע אי־פעם אל כס השיפוט), אבל על עובדה אחת בחיי אין עוררין: אתם ורק אתם הם מי שנותנים את הטעם לשנותיי, לא רק בימי הולדת עגולים אלא גם - ולשמחתי בעיקר - מדי יום ביומו.
הגעתי אל היום המיועד במצב רוח שברוח הגיל העגול אין לי אלא להגדירו כפיפטי־פיפטי. כלומר, זה לא שלבי גס חלילה בחצי הכוס המלאה: עשיתי דבר או שניים בחיי, משפחתי הקרובה עוטפת אותי באהבה - ואפילו הכלבה נראתה שמחה במיוחד בבוקר יום הולדתי (כנראה חשה שמדובר במאורע מיוחד או שאולי היה זה הגשם שנשא ריחות שתן מהשלוליות שנקוו ברחוב, אצל כלבים אי אפשר לדעת). מכל מקום, בעודי שקוע באיזה פרויקט מקצועי מחייב שמדיר שינה מעיני, זכיתי להצצה נדירה אל העתיד: לא רק העתיד שלי, אלא של כולנו.
משפחתי החליטה להפתיע אותי במסיבה, אך לי נמסר שהאירוע יצוין במסגרת משפחתית מצומצמת, דהיינו: ההיא שהכל נהיה בדברה כבר למעלה מ־27 שנים מתוך 50 שנותיי, הילדים, בן הזוג של הגדולה - שישה אנשים סביב שולחן במסעדה שלשם שינוי לא אני אבחר. קיוויתי שהבעלים ישלח לשולחן כמה צ'ייסרים, שבעזרתם אעלים סופית את ההרהורים הנוגים שנלווים לגיל העגול ואתרכז רק בטוב שסביבי, לפחות עד שיחל משחק הנבחרת מול פולין - מולו אוכל להירדם על הספה בסלון, מדושן מאוכל ויין, ומבטיח לעצמי לפתוח את העשור השישי (אמא'לה!) בחיי בחדר הכושר כדי לכפר על הפיגוע הקלורי (מתוך ידיעה ברורה שתהיה זו ההבטחה הראשונה שאפר בשנתי ה־51).
רק שהילדים חשבו אחרת.
בניתוח לאחור של האירועים, יש לי בהחלט מה שנקרא בעגה הביטוחית "אשמה תורמת". שכן מאז הייתי בן 49 (אוי, הנעורים!) לא הפסקתי לומר עד כמה אני מצפה להפקה גרנדיוזית, כזאת שלא תפסח אף על חברים מגן החובה. והילדים, שלמזלם לא ניחנו בגישה צינית כשלי, שמעו והפנימו את הדברים פשוטם כמשמעם.
בדיעבד היו לא מעט סימנים בשטח: לעולם לא אציץ בכוונה בטלפון הנייד של הגברת, אבל באחת הפעמים שהמכשירים שלנו עמדו בטעינה, זה לצד זה, לא יכולתי שלא להבחין על הצג בשמו של חבר ילדות משותף. זה לא שהיא לא רשאית לתחזק את מערכות היחסים שלה כרצונה, אבל היה לי מוזר שהשניים מחליפים הודעות וואטסאפ בערב שבת, מעט לפני יום הולדתי.
גם השתיקה של הילדים סביב אירוע שבדרך כלל מעורר דיונים ערים בנוגע לזהות האכסניה הקולינרית שבה יצוין (לשמחתי הם גרגרנים מצד האב) הייתה אמורה להדליק אצלי נורה אדומה. רק שמחשבותיי התרכזו כולן סביב אותו פרויקט שהלך והסתבך מיום ליום - ולא הותיר לי זמן להעמיק ולחקור שמא מתגבשת לה איזו הפתעה.
ואז, רגע לפני יום ההולדת, הבנתי מדוע הבינה המלאכותית שעתידה להציל חיי מיליונים בעשורים הבאים (עד שניטמע כולנו בתוך עולם של אנדרואידים), תגבה על הדרך גם כמה קורבנות.
מעטה הסודיות שנרקם סביב האירוע נשמר בקפדנות, ביטחון השדה היה למופת. איש לא דיבר, איש לא פלט איזו הערה מסגירה, וטוב שכך, שכן אני מאחל לכולכם להסתבך עם המאפיה הקווקזית ולא לנסות למנוע מהגברת קיפניס הוצאה לפועל של תוכניותיה. משותקים מאימה, גם השתיינים הגדולים ביותר שבין חבריי, החרישו הפעם.
מה שאף אחד לא הביא בחשבון הוא שאנחנו כבר לגמרי לא לבד בעולם הזה: ברגע שהזמנה על שמי, על אף שלא אני ביצעתי אותה, הופיעה במאגר ההזמנות שמנוהל על ידי אפליקציה בעלת חיים משלה, ידע הרובוט החכם לשייך אותה אלי ולקשר אל מספר הטלפון שלי.
וכך, ביום חמישי, בעודי שוקד על מוסף העסקים של העיתון הזה, טרוד מכדי להרהר אפילו באפשרות שמתארגן איזה איוונט, קיבלתי מסרון: "אנא אשר את הזמנתך לשבת, 16.11, 17:00, 67 אנשים".
ברוכים הבאים, חברים, לעידן שבו החיים העצמאיים של עולם הסייבר, אלה שפעמים רבות הופכים את חיינו לקלים ונעימים, יגרמו פה ושם לאיזה אסון שבמסגרתו ידהרו שתי רכבות זו מול זו על אותה מסילה או שטילים בליסטיים ישוגרו בטעות, משום שאיזה בן אנוש לא חשב שהמחשב יודע גם לחשוב. ולפיכך חיסול אלמנט ההפתעה בחגיגות ה־50 להיווסדי אינו אלא דוגמה קטנה, אפילו משעשעת, לעומת מה שצופן לנו העתיד.
ולמשפחתי היקרה מכל: אומנם הקפדתי להיראות מופתע (זה הכי קרוב שאגיע אי־פעם אל כס השיפוט), אבל על עובדה אחת בחיי אין עוררין: אתם ורק אתם הם מי שנותנים את הטעם לשנותיי, לא רק בימי הולדת עגולים אלא גם - ולשמחתי בעיקר - מדי יום ביומו.