אביו של הפעוט בן השנה וחצי שנחנק למוות: "נתנו ילד בריא והוא חזר מת"

"ביום שני קברנו את הילד שלנו. אני עובר ליד התמונות של אריה ורק בוכה. נתנו ילד חי, וקיבלנו ילד מת", אומר בבכי סרגיי בוגרוב, אביו של אריה בוגרוב ז"ל, בן השנה וחצי, שנחנק למוות ככל הנראה מחוט של וילון שנכרך סביב צווארו בגן ילדים בחיפה בתחילת השבוע. בעקבות הטרגדיה הקשה הוציא משרד העבודה והרווחה צו סגירה מיידי ללא הגבלת זמן למעון. כמו כן, חמש מטפלות עוכבו לחקירה במשטרה. בעלת הפעוטון ושלוש מטפלות נוספות נשלחו למעצר בית של חמישה ימים. 
 

בבית משפחת בוגרוב בחיפה מתקשים לעכל. "אנחנו מנסים לעודד אחד את השני. או שאשתי ואני יושבים ומדברים, או שיושבים ובוכים", אומר האב. "מאוד קשה להבין ולעכל את זה. אשתי לגמרי שבורה, לא מסוגלת לדבר. היא נשאה ברחמה את הילד תשעה חודשים וכזה דבר קרה".
 

הוריו של אריה, נטליה (30) וסרגיי (36), עלו ארצה מאוקראינה בדצמבר 2013 יחד עם בנם הבכור קיריל, היום בן שמונה. בהתחלה גרו שלוש שנים בקריית אתא. אחר כך עברו לחיפה. נטליה החלה לעבוד במספרה. סרגיי עובד בחברת "סיג תעשיות" המתמחה בתחום העבודות בגובה. בנם, אריה ז"ל, נולד במאי 2018. "כשנודע שאשתי בהריון, סיפרנו על כך לבן הבכור", מספר בוגרוב. "קיריל שמח יותר מכולם מהחדשה הזאת. כל ההריון הוא היה בא ושואל: 'אמא, אבא, מתי ייוולד לי אח? כמה ימים נשארו?'. הוא מאוד חיכה לו. כשנטשה ילדה, לקחתי את קיריל לבית החולים רמב"ם להכיר את אחיו. הוא מאוד אהב אותו. הרשה לו לשחק בצעצועים שלו, במכוניות. הם שיחקו ביחד, זחלו אחד אחרי השני. הקטן היה עולה על הגדול. קיריל הרשה לאחיו הקטן לעשות הכל". 
 

"הוא תמיד היה שמח. היה לו שיער בלונדיני מתולתל, עיניים כחולות. כולם התפעלו ממנו. כשהיה עולה איתנו לאוטובוס, היה מפזר נשיקות באוויר לנוסעים. כשהוא התחיל כבר ללכת, אהב להרים כל מיני עלים ברחוב ולתת לנו. בגיל חמישה חודשים הוא החל ללכת לגן".

 

"קיריל הולך לבית ספר שנמצא גם ברחוב הזה. היה נוח שבית הספר והגן נמצאים שתי דקות אחד מהשני. אני ואשתי ביקשנו אצל חברים ומכרים חוות דעת על הגן הזה. כולם אמרו שזה גן טוב, שהכל בסדר. כששלחנו את אריה לגן, היה הרכב גננות אחר. עכשיו יש שם שתי גננות שהיו עוד בהתחלה, והתווספו גם גננות חדשות. אני אפילו לא יודע איך קוראים לחדשות. אריה היה בגן הזה יותר משנה. הוא התחיל מספטמבר 2018 והמשיך גם השנה. עד שקרה האסון הכל היה יחסית בסדר".
 

האסון קרה ביום ראשון. יום לפני כן, בילתה המשפחה בכיף את השבת. "קמנו, אכלנו, אריה שיחק במשחקים שלו, נסע על הבימבה", מתאר האב. "הוא תמיד אהב מכוניות. היה מצביע על מכוניות, אוטובוסים. הלבשנו אותו, הלכנו לטייל. אחר כך המשכנו לאמא של נטשה שגרה לא רחוק מאיתנו. שיחקנו גם בפארק. אריה שיחק בנדנדה, במגלשה. ביום ראשון קמתי מוקדם בבוקר. אני יוצא בדרך כלל לעבודה עוד כשכולם ישנים. נישקתי את הילדים, האישה. הסתכלתי במיטה של אריה, ראיתי שהוא לא מכוסה. שהזיז את השמיכה. כיסיתי אותו, הוא המשיך לישון, ויצאתי לעבודה".
 

"באותו יום עבדתי בתל אביב. נטשה התקשרה אליי אחרי השעה 10:00, בכתה, אמרה שהיא נוסעת לרמב"ם. אמרה שהתקשרו מהגן, שהיא לא מבינה מה קורה, שלא הסבירו. אמרו רק שאמבולנס לקח את אריה. אמרתי למנהל שלי שמשהו לא טוב קרה לילד, שלקחו אותו באמבולנס, שנטשה בוכה. הוא ישר הסיע אותי לחיפה. ואז נטשה התקשרה שוב ובכתה. אמרה שלא נותנים לה להתקרב לאריה, שאמרו לה שהוא במצב קריטי, שהם מנסים להחיות, להציל אותו. אמרתי לה שהכל יהיה בסדר, שהרופאים בישראל טובים. לאחר כמה זמן היה עוד טלפון. הפעם נטשה הייתה בהיסטריה. היא סיפרה שיצאו הרופאים ואמרו שלא הצליחו להציל את הילד. כשיצאתי לעבודה, היה לי ילד חי. כשהגעתי לרמב"ם, הילד כבר היה מת".

 

במהלך השיחה האב פורץ שוב ושוב בבכי. "עד היום אנחנו לא יודעים במדויק איך זה קרה", הוא אומר. "האם בזמן השינה הוא נחנק מהחוט של הווילון, או שהוא שיחק איתו? בינתיים אף אחד לא הצליח להסביר לנו. רק אמרו לנו שהוא נחנק מהחוט של הווילון. אבל העובדה היא אותה עובדה: נתנו ילד בריא והוא חזר מת. לפני כשבוע וחצי אשתי הלכה עם הילד לטיפת חלב. הכל היה בסדר, לא היו לו שום בעיות בריאותיות. כשהיינו ברמב"ם, הייתה משטרה. לקחו מאיתנו עדויות, שאלו שאלות. עדיין לא קיבלנו תשובות ברורות. התקשרו אלינו אחר כך מאבו־כביר, הסבירו שרוצים לעשות נתיחה לאחר המוות, כדי להבין את הסיבה המדויקת. הסכמנו. אמרתי לבחור שהתקשר אלינו שאני לא מבין גדול ברפואה, אבל זה בטח לא קרה תוך שנייה. שבטח לקח זמן עד שזה קרה".
 

"לא הבעלים ולא הגננות שהיו במקום בעת האסון התקשרו. לאשתי שלחה ווטסאפ מישהי שעבדה שם לפני שנה ועזבה. היא השתתפה בצערנו. גננת אחרת שעדיין עובדת בגן הזה, אבל לא הייתה כבר שבועיים בעבודה בגלל שנפלה, גם הביעה תנחומים. אבל כאמור, אף אחת ממי שהייתה באותו זמן בגן לא התקשרה, לא ביקשה סליחה. אולי המשטרה לא מרשה להן, אני לא יודע".
 

"אני לא יודע איך לתאר זאת. כועסים או לא כועסים, אנחנו רק מבינים שהן השאירו את הילד לבד. היו הרבה מבוגרים בגן, וילד בגיל שנה וחצי היה זמן רב לבד. אף אחד לא ראה ולא שמע איך הוא מתייסר או מת. לא משאירים לבד ילדים קטנים בגיל הזה. אני לא יודע איך לתאר את התחושה שלנו בימים אלה, אני רק יודע שאנשים שאשמים צריכים לשלם על זה. אנחנו נתנו ילד בריא והן פשוט התרשלו".
 

בוגרוב ממשיך ומספר שאף גורם רשמי לא הגיע לבית המשפחה אחרי האסון. "מהעירייה לא התקשרו אלינו וגם לא באו", הוא אומר. "כן באו הרבה אמהות מבית הספר של הבן הבכור. הגיעה גם המורה שלו עם היועצת. באו שכנים, אנשים שמנסים לעזור. שכן אחד הגיע והביא אוכל, שתייה. אמר שאם צריך לנסוע לאיזשהו מקום, הוא יסיע אותנו. אתמול אחת האמהות מבית הספר אמרה שהיא יכולה לארגן פסיכולוג שיבוא אלינו. אמרתי לה שבסדר. אני כל הזמן בוכה".
 

"ביום ראשון, אחרי שהיינו ברמב"ם, חזרנו הביתה. אמא של נטשה לקחה את קיריל מבית הספר. החלטנו לספר לו בעדינות. אמרנו לו שאריה הגיע לבית חולים ועכשיו הוא נהיה מלאך. קיריל בכה בהיסטריה, אמר שזה לא ייתכן, 'למה זה קרה ככה, אני הרי אוהב אותו, הרשיתי לו הכל'. זה מאוד קשה לו. אבל אנחנו מנסים להסיט את תשומת לבו מכך. שאלנו אותו אם הוא רוצה להישאר בבית. בסופו של דבר הוא החליט לחזור לבית הספר, לחברים. שם קל לו יותר, כי בבית יש צעצועים של האח. קשה לו לראות אותם".
 

כאמור, המשפחה עדיין לא מעכלת את הטרגדיה הנוראית שפקדה אותה. "יש לי תחושה שזה לא קרה לנו, שזה חלום בלהות, שאנחנו נתעורר וזה הכל לא נכון", הוא אומר. "אנחנו גם מחכים לממצאים הסופיים. חושב שעוד צריכים להתקשר אלינו מהמשטרה. אולי יש אינפורמציה נוספת. אני ואשתי עדיין לא יודעים בוודאות מתי ואיך זה קרה. קשה לנו מאוד על הנשמה, על הלב. אנחנו עדיין לא מעכלים. כמובן שצריך להמשיך לחיות בשביל הבן הבכור. זה קשה, אבל כשהוא בבית אנחנו מנסים לא להראות לו את כל הצער, מנסים להתאפק, כדי לא להזיק לו ולהעציב אותו עוד יותר".
 

עו"ד תמי אולמן, המייצגת את בעלת הגן, מסרה בתגובה: "מדובר בגן ילדים אשר דורות של ילדים גדלו בו. צערה של מנהלת הגן הוא רב. האירוע טרגי מאוד. כרגע התיק בחקירה, ולא נוכל להוסיף מעבר לתנחומים אותם שולחת המנהלת למשפחה".