מייקל מור מביט בדונלד טראמפ ושואל את עצמו איך יכול להיות שהאיש הזה הוא נשיא ארצות הברית. מייקל מור כמו מייקל מור - הולך לעשות על זה סרט עוקצני, ולא כל כך יוצא לו
מייקל מור יוצא מדעתו. הוא מתבונן בדונלד טראמפ ושואל את עצמו - כמו מרבית העולם - איך לכל השדים קרה שהאיש הזה הוא נשיא ארצות הברית? מה הוביל לכך שהטיפוס הגס, הבלתי מוסרי, הבור, שכל כולו ראוותנות ותאוות בצע - איך ארצות הברית בחרה דווקא בו להיות המנהיג שלה ומנהיג העולם החופשי?
כדי לתפוס עד כמה מור זועם אפשר ללמוד מהעובדה שהוא לא מהסס לפתוח את הסרט ביותר מרמיזה שטראמפ נמשך מינית לבתו איוואנקה. המצלמה מתמקדת באיוואנקה היושבת על ברכיו של אביה במהלך ראיון טלוויזיוני, ידו של הנשיא מטיילת על חמוקיה, בשעה שפיו מחלק לה מחמאות לא מהסוג המקובל שבין אב לבתו. התנהגותו של טראמפ דוחה, אבל בהכירנו אותו לכך בדיוק אנו מצפים ממנו. מעשהו של מור בוטה ויוצא מגדר הרגיל יחסית לסרט דוקומנטרי. הסאבטקסט של מור, ולא במקרה הוא ממוקם כבר בתחילת הסרט: זה האיש שאיתו אנחנו מתעסקים, וזה כמה אני עצבני עליו והולך לפרק אותו בלי חשבון. תתכוננו.
ההבטחה, למרבה הצער, לא מתקיימת. את חלקו הראשון של הסרט מקדיש מור לכישוריו הפנומנליים של טראמפ להפעיל את התקשורת, לזהות אפשרויות ולהפוך כל יתרון קטן להון תקשורתי עצום, שמיתרגם בסופו של דבר להון כלכלי. אלא שאת יכולתו זו אנו מכירים. גם פשיטות הרגל השיטתיות שלו, המותירות נושים ללא רכוש, הן לא סיפור בלתי מוכר. כך גם קשריו המפוקפקים עם אנשי עסקים רוסים. נשים, מטוסים פרטיים, "המתמחה" - כל אלה הם לא מייקל מור המרדן, הילד הרע המבריק, הטרדן הסימפטי העוקץ את הממסד שאנחנו מכירים.
אחרי שלושת רבעי שעה בערך בסרט הארוך מאוד (שעתיים) משנה מור כיוון. הדמוקרטים, הוא אומר, הם שהעלו את טראמפ לשלטון. הם אשמים בצרה הזו שנפלה על ראשנו. מעכשיו ובמשך שעה תמימה הוא מדגים את אמריקה הנרקבת מבפנים, שאותה יצר, או לפחות לא שיקם, שלטון הדמוקרטים. הוא מספר את סיפורה של העיר פלינט במדינת מישיגן, שם מושל נגוע בתאוות בצע גזל מי שתייה טובים מתושבי העיר, הזרים לברזיהם מים נגועים במתכות שונות והביא למחלות ולמוות, וכל זאת מתוך רצון להיטיב עם קבוצת מיליונרים מצומצמת שבדרכה היטיבה איתו. הרעש שהתעורר בעקבות האירועים הביא לכך שהנשיא דאז אובמה, הדמוקרט מ"כן, אנחנו יכולים", נחת בעיר כדי להפגין את דאגתו לשלומם של תושביה, אלא שבמקום לסייע באופן ממשי העמיד קרקס תקשורתי בפני התושבים המאוכזבים והתעופף בחזרה לוושינגטון.
מור כמובן אינו בלתי צודק, אבל כדי להציף תחושות של זעם ועלבון מצביעים אמריקאים מתוסכלים לא צריכים את מייקל מור. יש להם - בזמן שלטון דמוקרטי - את רשת FOX שתצבע את המציאות בשחור ובעצם את אותה מציאות חיים היקרה והבלתי נסבלת סביבם. מור ממשיך להחטיא את המטרה כשהוא חוזר לטראמפ ומשקיע חצי שעה עד לסיום הסרט בהשוואה מופרכת של הנשיא האמריקאי לאדולף היטלר. הוא מוצא דמיון במינוחים, בסמלים, בשפה וגם לעתים בפעולה, אבל ככל שטראמפ מעורר דחייה עדיין גדול המרחק בינו לבין היצור השטני שהציף את העולם בדם לפני כ־80 שנה.
בתום הצפייה הארוכה בסרט אנחנו עייפים יותר, ולא משכילים יותר. לא יהיה הוגן כמובן לטעון שמייקל מור עייף, אבל האמת חייבת להיאמר ש"פרנהייט 11/9" הינו סרט מגושם, שיוצרו זועם, ואולי ניתן היה להיות סבלניים יותר כלפיו אילו היו מקצרים אותו בחצי, ושם היוצר היה, נגיד, ג'ון סמית. ממייקל מור מותר לצפות להרבה יותר.
"פרנהייט 11/9" - מייקל מור, יום ראשון, 8.12, הוט 8