1. אלוהים נגע בו: 7,000 המפגינים שנקהלו ביום שלישי בערב ברחבת מוזיאון תל אביב לא היו ליכודניקים. הם היו ביביסטים. ליכודניקים אוהבים את מדינת ישראל ולא ירימו עליה יד. אם תוצב בפניהם הברירה בין המדינה למנהיג, הם יבחרו במדינה. ליכודניקים זה מנחם בגין, בני בגין, יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי, דן מרידור, לימור לבנת, מיכאל איתן, דן תיכון, ועוד שורה ארוכה־ארוכה של אנשים שהתחנכו על ברכיה של תורת ז'בוטינסקי. ליכודניקים הם פטריוטים ישראלים שיודעים שאין מדינה בלי מערכות משפט, אין ממלכה בלי שלטון חוק, ואסור לקעקע את מה שנבנה כאן בעמל רב אחרי אלפיים שנות גלות. ליכודניקים מאמינים בדמוקרטיה ומתרחקים מעבודת אלילים. מה שראינו ביום שלישי בערב ברחבת המוזיאון בתל אביב רחוק ממורשת ז'בוטינסקי ומערכי בית"ר בערך כמו שציוצי יאיר רחוקים ממכתבי יוני (נתניהו).
מה שראינו בערב הקשה הזה בתל אביב זה ביביזם גולמי, טהור, עשוי כולו שנאה צרופה ועטוף הסתה לוהטת. "תבואו ביום שלישי", קרא נתניהו לתומכיו בסוף השבוע, והם באו. לא רבים מדי, אבל גם לא מעטים. הם באו לדרוש, בשמו של המנהיג, לחקור את שי ניצן, לאסור מיד את ליאת בן־ארי, להכרית מעל פני האדמה את השמאלנים ולהשמיד את התקשורת. אנשים שמאמינים בכל לבם שאביחי מנדלבליט ורוני אלשיך כרתו ברית עם "שונאי ישראל" והתקשורת כדי להדיח את המשיח.
עד לאחרונה הייתה התופעה הזו נחלתם של מתי מעט, הזויי מלכות בשולי השוליים של הסהרוריות הישראלית: התפיסה שבנימין נתניהו הוא "שליח האל", או אפילו התגלמותו עלי אדמות. בשנה־שנתיים האחרונות היא מחלחלת למרכז הבמה. "אלוהים נגע בו", אומרים החסידים הנלהבים ומאמינים שאכן מדובר במשיח והם חמוריו. זה החל במעשייה האורבנית ההיא שלפיה הרבי מלובביטש בכבודו ובעצמו משח בזמנו את האדמו"ר מבלפור לשליחותו האלוקית, ומאז כל השאר היסטוריה וכל השמאלנים בהיסטריה.
פעם זה היה מביך. היום זה כבר מסוכן. אבל גם מצחיק. אחת האתנחתאות הקומיות באותה הפגנה השבוע הייתה כשאחד המתלהמים זעק ש"כל השופטים שמאלנים אוכלי חזיר, שרצים ורמשים". העובדה שהדבר היחיד שנתניהו אוהב יותר מסיגרים ריחניים זה שרימפס קלופים אינה רלוונטית לענייננו. יש לו כנראה פתק מהרבי או פטור אלוהי.
אין פלא שהשרה היחידה שהעזה להפציע שם הייתה זו שאין ביב באוש מדי למידותיה. ניחשתם נכון. לכבוד האירוע החגיגי ניפקה מירי רגב עוד אחד ממשפטיה האלמותיים ("שלטון החוק אינו מעל החוק"!) והודיעה ש"יש כאן כמה שלטים שצריכים לרדת, אולי מישהו שתל אותם" (נכון, מירי, הליכוד שתל אותם, ואפשר היה לראות את זה בכתבה המצוינת של יוסי מזרחי בערוץ 12).
יחד איתה הגיעו חברי הכנסת מיקי זוהר, ששובר את שיא ההזיה של עצמו פעם בשעה, ושלמה קרעי, שלוטש עיניים לתפקיד סגן השר לענייני גימטריה במשרד ראש הממשלה. חוץ מאלה מצאו כל שאר 28 שרי וח"כי הליכוד עיסוקים רחוקים ככל האפשר ממוזיאון תל אביב כדי להיעדר. מסתבר שנותר בהם קמצוץ של כבוד עצמי.
אנחנו חייבים להבהיר לנעדרים הללו שהם לא ינוקו מאחריות. אות הקלון לא יימחה מעל מצחם לעולם. מצעד השפנים השותקים אל מול מה שמעולל לישראל מי שאמור לעמוד בראשה יהיה חקוק לדיראון עולם. לא, ניר ברקת, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ וכל השאר - לא תוכלו להגיד בעוד שבועיים, חודשיים או שנתיים שלא ידעתם, שלא הבנתם, שלא הייתם, שלא נכנעתם. זה הרבה יותר מפוליטיקה. זו כבר סכנה מוחשית ומיידית לשלמותה של המדינה הזו, לשלמותו ושלומו של העם הזה.
2. הערוץ של גאולה
ביום חמישי שעבר, מיד אחרי הודעת היועמ"ש על כתבי האישום, אמר לי אחד מאנשי נתניהו הקרובים ביותר את הדברים הבאים: "הוא עם הגב לקיר. תביט לו בעיניים. הן משדרות חולשה גדולה וייאוש. הוא מסוגל עכשיו לכל דבר. גם לאלימות. אני פוחד שתהיה אלימות ברחובות". ביום שלישי החלה הנבואה הזו להתממש.
אני ממליץ לצפות בכתבות מההפגנה (בעיקר באלה של מזרחי בערוץ 12 ואורן אהרוני בכאן 11). אני לא בטוח שבפעם הבאה הכתבים יחזרו בשלום לבסיסם. הסכנה הופכת למוחשית יותר ויותר. היא ניבטת במלוא כיעורה מאקרני כל הערוצים. חוויה מיוחדת עברה על הפרשן הפוליטי הוותיק של כאן 11, יואב קרקובסקי. "הם מכאן 11", צעק מישהו בהמון, ואחר ענה לו "זה הערוץ של גאולה!", ומישהו אחר הודיע בקול גדול, "ומי בעלה? גדעון!" אהה.
למשמע שמו המפורש של הצורר נגררו כולם למדרון ביוב חלקלק, שבמסגרתו ספג קרקובסקי סדרת התעמרויות שגרמה לו ולצוותו לעזוב בסופו של דבר את המקום. כן, הסתובבו שם אנשים בחולצות "גדעון סער שמאל, צא מהבית". אני משוכנע שהם משוכנעים בזה. מוחם שטוף שנאה, עיניהם שטופות דם, שיהיה מרוח על ידיו של מישהו מתישהו.
סער, למי ששכח, הצביע נגד ההתנתקות בכל ההצבעות שבהן נתניהו הצביע בעד. סער הוא אידיאולוג ימני אמיתי. אלמלא סער, נתניהו לא היה כאן איתנו היום. זה החל לפני יותר מ־20 שנה, כשביבי מינה את גדעון לתפקיד מזכיר הממשלה בדמדומי הקדנציה הראשונה. גם כשכולם נטשו, סער נשאר שם לידו, כמעט לבד, אחרי המפלה ב־1999. הוא סייע לנתניהו לאסוף את השברים ונחשב למי שהמציא את הקונספט של "ביבי החדש", ומי שהשיק את מסע הפיוס שערך אז נתניהו עם האליטות.
ב־2006, אחרי שנתניהו גרף 12 מנדטים בבחירות והוריד את הליכוד לשפל היסטורי, היה סער מי שהטה את הכף לטובתו. נתניהו היה אז במרחק נגיעה מהדחה. סילבן שלום גייס חתימות לכינוס מרכז והליכה לפריימריז מהירים. ליד נתניהו נותרו רק יובל שטייניץ וצחוק הגורל, כלומר רובי ריבלין. לשון המאזניים היו שלושת הצעירים: סער, גלעד ארדן ומשה כחלון. מי שהכריע בסוף היה סער, שסבר שהליכוד לא בשל למהפך נוסף אחרי טראומת הפילוג, הקמת קדימה והתבוסה בבחירות. הוא, ארדן וכחלון הנשימו אז את נתניהו וביצעו בו החייאת חירום תחת אש. הם אכן באו על שכרם, כל אחד בתורו.
גם ב־2009 נמשכה הברית סער־נתניהו: סער היה זה שטרפד מבחוץ את ניסיונותיה של ציפי לבני להקים ממשלה אחרי התפטרות אולמרט. יחד עם סילבן שלום ושלום שלמה (היום בכחול לבן) הוא טווה את הקורים שסיבכו את לבני, שנאלצה להחזיר את המנדט לנשיא, מה שסלל את דרכו של בנימין נתניהו בחזרה לשלטון אחרי עשר שנים אבודות.
3. מיליון חיילים מחכים
אז מה הפך אותו עכשיו, כעבור עשר שנים נוספות, ל"ראש הנחש"? מי נטע את זיק הטירוף שגורם לכל באי קן הקוקייה בבלפור להפוך את סער לדמון המוחלט, לשילוב האולטימטיבי בין המן הרשע לאחמד טיבי? קשה לענות על השאלה הזו ללא סיוע פסיכיאטרי. בשנים האחרונות מנהלים יושבי בלפור מסע גידופים, הכפשות והשמצות אנונימי נגד סער בכל הזדמנות. זה החל מאותה "מזימת מאה" מטורללת, שבה האשים ראש הממשלה את סער בקולו. כזכור, התוכנית הייתה שסער, יחד עם ריבלין, יגזלו את השלטון מחיקה של המשפחה שנועדה לו. מאז חשיפת המזימה הזו כבר הספיק ריבלין להטיל על נתניהו פעמיים את הרכבת הממשלה ולפרסם את "מתווה הנשיא", שמאפשר לו להיות ראשון ברוטציה.
יאיר נתניהו הוא זה שכינה את סער בשם "אנס" בתמלילי חקירתו שומטי הלסת. יכול להיות שהסיפור פשוט: בבלפור מבינים שסער הוא בעצם הליכודניק היחיד שמנהל מחזור חיים עצמאי משלו ולא ויתר על חשיבה עצמאית, נשימה עצמונית והיגיון בריא. מכיוון שכך, צריך לסמן אותו ולחסל אותו. מאז, הם מנסים. זה לא כל כך מצליח. היום סער הוא היחיד שמעז להגיד בקול רם את האמת העירומה, שכולם מכירים בלחש: בנימין נתניהו הפך לנטל על הליכוד, על המדינה ועל השפיות של כולנו.
ברחבת המוזיאון בתל אביב היו 7,000 ביביסטים. הם הודיעו בקולי קולות שיש למשיח "מיליון חיילים שמחכים לפקודה". כשנשאלו איזו פקודה, ענו "תבינו לבד". מישהי מהמפגינים, ברגע של גילוי לב, שאלה את כתב הטלוויזיה אם הוא לא מפחד להיות שמאלני. אחד בשם ליאון בן עטר נשא נאום חוצב להבות, שכולו קללות וגידופים, וקינח ב"אברמוביץ' תישרף, שיישרף עוד פעם הכלב". לו נקלעו יחיא סנוואר ואמנון אברמוביץ' (או רביב דרוקר וכו') להפגנה הזו, אני מעריך שסיכוייו של סנוואר לחזור לעזה בשלום היו טובים מעט יותר. בכל זאת, הוא צריך לקבל את הפרוטקשן מנתניהו בסוף החודש.
את כבודה של מפלגת השלטון מצילים בשבוע האחרון דרגי השטח והמנהיגים המקומיים. נכון לזמן כתיבת הטור הזה הודיעו על תמיכה בסער כבר שישה ראשי רשויות (שאמה הכהן מר"ג, לנקרי מעכו, דנינו מאופקים, אהרן דרור מגן יבנה, מורביה ממועצה אזורית לכיש וגבי גאון ממזכרת בתיה) ולא מעט ראשי סניפים מרכזיים.
בהצבעה חשאית היה סער מביס את נתניהו, אבל ההצבעה לא חשאית. שוכני השפנייה הליכודית מכונסים בעצמם ומתפללים להתעורר אחרי שהכל ייגמר. הם מביטים בנתניהו מציע רוטציה של חמישה חודשים ומתפלצים. הרי זו הגרסה המודרנית המושלמת ל"ממלכתי תמורת סוס". הם יודעים שנתניהו מחפש סוס, והם מבינים שהם חמוריו. הדבר היחיד שמעניין אותם זה שהמרכז יתכנס בחמישי הבא ויחליט שאין פריימריז. ומה עם המדינה? מה עם הכלכלה? מה עם המיליארדים האבודים? מה עם השסע הפנימי שמאיים להפוך לקרע של ממש? מה עם ההסתערות על שומרי הסף? כל זה לא מעניין אותם.
4.טיסה לשום מקום
האם יהיו בחירות שלישיות? אין בישראל נפש חיה אחת שיודעת את התשובה לשאלה הזו. הכאוס מתעצם במהירות, כולם חושדים בכולם, ואיש לא מאמין לאיש. בכחול לבן התלבטות פנימית עמוקה, מתמשכת, קיומית. ביום חמישי בשבוע שעבר הוצג מתווה הנשיא המשופר והמבואר בפני יושבי הקוקפיט של כחול לבן ואחר כך גם בפני הסיעה כולה. באותה שעה, ההתעקשות של אנשי נתניהו הייתה על כהונה של כשמונה חודשים כרה"מ, בטרם נבצרות. באותה שעה אפשר היה להריח שיש בקרב הסיעה עצמה רוב להליכה על המתווה הזה. מה כבר יכול להיות, סחו הסחים זה לזה, מקבלים תאריך תפוגה לביבי בעוד שמונה חודשים ונמנעים מבחירות. לא נורא.
אלא שבהמשך אותו יום הפיל היועמ"ש מנדלבליט את התקרה על המערכת הפוליטית עם שלושה כתבי אישום חמורים נגד ראש הממשלה. היה ברור שהכל קורס. עברו כמה ימים וביום שני הודיעו זאב אלקין ויריב לוין שההתעקשות של נתניהו יורדת לארבעה עד חמישה חודשים בלבד. הוא כנראה קיצץ חודש על כל כתב אישום. רק תנו לו להיות ראש ממשלה בחודשים האלה והכל יסתדר: הוא ילך לנבצרות והגאולה (שאינה אבן) תגיע.
אלא שעכשיו זה קצת יותר מסובך. בכחול לבן יש מידע מודיעיני שלפיו אין לנתניהו שום כוונה לעמוד בסיכומים הללו. הוא משחק על זמן והוא יעשה מהם צחוק כשתגיע שעת נבצרות. מה הם יעשו? הרי אם יגררו אותו לבחירות, יוכו שוק על ירך בגלל זה שישבו איתו בניגוד להבטחתם לבוחר. הם יהיו בני ערובה בידיו.
ובכל זאת, העסק לא פשוט. אפשר לייצר ערבויות משפטיות לנבצרות של נתניהו. החרדים מציעים גם ערבויות אישיות שלהם. הבעיה היא שאי אפשר לייצר ערבויות פוליטיות למהלך הזה. אם נתניהו מתעקש ונשאר, צריך להקים קואליציה חלופית. צריך 61 ידיים. לא בטוח שהאפשרות הזו קיימת. וליברמן? מה רוצה ליברמן? אף אחד לא יודע מה רוצה ליברמן. כדי שיידעו, הוא צריך קודם להחליט מה הוא רוצה. במצב הדברים הכאוטי הזה אנשים בקושי יודעים מה הם רוצים מעצמם. כך נתניהו: לכאורה הוא עדיין במתווה הנשיא, אף על פי שבאי ביתו רוצים בחירות. כך הקוקפיט של כחול לבן: אשכנזי, שעד לפני כמה שבועות לא הסכים לשבת תחת נתניהו מאית שנייה, נמלך בדעתו. אולי משום שהוא חשוף לחומרים הביטחוניים כיו"ר ועדת חוץ וביטחון והוא יודע למה נתניהו מסוגל.
יאיר לפיד ממשיך להתנגד בכל תוקף, מסיבות פוליטיות. הוא מעדיף שגנץ יעשה רוטציה איתו, ולא עם ביבי. יעלון ממשיך להתנגד מסיבות ערכיות. לא בטוח שיעלון יודע שדווקא אנשיו, יועז הנדל וצבי האוזר, נמצאים על בלטה אחרת. שלא לדבר על הח"כים הנוספים בירכתי העשירייה השלישית. מצבם טוב אך במעט מזה של הח"כים של אותה עשירייה בליכוד. צעדת המוות לקראת יום רביעי 11 בדצמבר היא אחת המוזרות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. אדם אחד, מבוצר בביתו ומוקף במלחכי פנכתו, לוקח מדינה שלמה יחד איתו אל התהום. ואל תאמרו "מדיחים ראש ממשלה מכהן". נתניהו אינו ראש ממשלה נבחר. הוא לא כזה כבר שתי כנסות רצופות. הוא לא נבחר בפעם הזו, הוא גם לא נבחר בפעם הקודמת. הוא לא הצליח להרכיב ממשלה. אין לו רוב. יש רוב ברור נגדו (65 ח"כים לא רוצים אותו), אבל מכיוון שליברמן לא יכול לשבת עם הערבים, ביבי לא מוכן להיפרד מהחרדים, והליכוד לא יודע איך נפטרים מנתניהו, אנחנו יושבים בטיסה לשום מקום.
5. למה הוא מתעקש?
למה הוא כל כך מתעקש על עוד כמה חודשים בתפקיד? הגרסה המקובלת, שלפיה אם יואשם כראש ממשלה יקבל הרכב של שלושה שופטים בירושלים ולא שופט אחד מסוכן בתל אביב, לא מחזיקה מים. "אין בעיה להעביר חוק מיוחד שראש ממשלה לשעבר יישפט בפני הרכב מוגדל", אומר אחד מבכירי כחול לבן. אז מה כן? הגרסה המקובלת הנוספת היא שנתניהו מנסה לקנות זמן כדי להגיע במסגרתו לעסקה עם היועמ"ש. כל מה שלא יכלול עונש מאסר בפועל. את הקנס כבר יימצא מי שישלם.
אלה הגרסאות הרציונליות. הבעיה היא שנתניהו כבר מזמן לא נמצא בתחום הרציונלי. אלה שמכירים אותו יודעים שהוא בהלך רוח אחר לגמרי. מוזר ואף מפחיד. "הוא מסוגל לכל דבר", אמר לי השבוע מישהו שעבד איתו בצמידות הכי צמודה, "הוא לא יבחל בשום תעלול, מאלימות ועד חמלה עצמית, הוא לא מתכוון לוותר". ההשערה של אלה שמכירים את נתניהו היא, לפיכך, אחרת: הוא פשוט מתגלגל. קונה זמן. חי משבת לשבת, אם כי השבתות בבלפור לא מה שהיו פעם. אפילו משתעשע ומאמין ביכולתו לתמרן את גנץ ושאר הפתאים לכל מיני מלכודות וליצור סיטואציה פוליטית שתאריך את תוחלת חייו ותקצר מאוד את שלהם. בקיצור, אין סיבה להמשיך לנתח את נתניהו בכלים רציונליים.
הנה, לסיום, הערה משפטית: בבית המשפט המחוזי בתל אביב הושגה לאחרונה עסקת טיעון בין המדינה לבין קבוצה של 12 עובדים ויועצים חיצוניים במשרד הבריאות. כולם הודו והורשעו בעבירת שוחד. מדובר בכשישה עובדים המועסקים באגף לאישור יבוא מזון במשרד, שניהלו מערכות יחסים עם קבוצה אחרת של יועצים חיצוניים העובדים עבור יבואני המזון (לוביסטים). מדובר באנשים המיודדים אלה עם אלה שנים ארוכות (הלוביסטים הם עובדי משרד הבריאות לשעבר).
חטאם הגדול של הפקידים היה שקיבלו במשך כמה שנים מתנות מהלוביסטים. מדובר בתלושי קנייה מזדמנים בחגים, פעמיים בשנה (פסח וראש השנה), או בקבוקי שתייה או סלסילות שי. שווי המתנות מוערך לכל היותר ב־1,000 שקלים בשנה, פלוס־מינוס. כסף קטן. הנה הפאנץ': חלק מההרשעות נקבעו אף על פי שלא הייתה כל תמורה מצדם של אותם פקידים לטובת לקוחותיהם של אותם לוביסטים. הם לא קיצרו להם תור, לא סידרו להם אישור יבוא, לא הקלו בתנאי רישיון היבוא. כלום. נאדה. והם היו חברים קרובים. עצם העובדה שקיבלו את המתנות הפעוטות מאנשים שיכולים היו, בתיאוריה, להפיק מהם תועלת (בסגנון "שלח לחמך"), הספיקה כדי להביא להרשעה בעבירת השוחד החמורה.
אחד מעורכי דינם של המורשעים, עו"ד גיל דחוח, סיפר לי שבמסגרת המו"מ לעסקת הטיעון הוא העלה גם את סיפורו של תיק 1000 נגד בנימין נתניהו. "טענתי שלמרות שנתניהו קיבל מתנות בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, בסופו של דבר הוא הואשם רק במרמה והפרת אמונים, בעוד הלקוחה שלי, שקיבלה כמה סלסילות שי ותלושים ולא נתנה בתמורה דבר, מורשעת בשוחד". הטיעונים נדחו. שוחד הוא שוחד. כאמור, לא ביבי, לא חוקרים. מרשיעים.