הסיפור, המובא כאן בשתי נובלות משיקות, הינו מופת של אחדות צורה ותוכן. מדובר בחוויית קריאה יוצאת דופן, הפתעה סגנונית ייחודית שאינה נכנעת לאסתטיקה מקובלת. פלר יאגי, ילידת ציריך (1940), שָליטה של שפות אירופיות, משתמשת בשפת היצירה שלה כבחרמש. דומה שבכתיבתה היא מבקשת לפצוע את דפיה, ואולי ממש לגרוס אותם. השימוש שהיא עושה במילים ובמיקומן במשפט הבודד ובהצבר הכללי יוצר רושם אלים, קטלני. “חורבן שלֵו״, כדבריה בהתייחס למפולת הכלכלית של משפחה עשירה במחלות קשות ובמוזרויות.
סיפורה של הילדה הגדלה בפנימיות שוויצריות כתוב כמו ביקשה המספרת להכרית את תולדותיה בעודה פורשת אותן. דומה שמכשיר הכתיבה המחמירה שלה הינו מחק תוקפני המבקש לאכּל את הסיפור בעצם התגלותו. התופעה הסגנונית המדהימה הזאת מתבטאת בבחירות המילוליות, בצימודים ביזאריים ובאפקט המצטבר מן הטכניקה התקיפה הזאת. מנגינת המילים (ולכך ודאי מגיע קרדיט למתרגמת) יוצרת אווירה רעילה, מנוכרת. זרות החלטית נושבת מן הטקסט, כיוון שאישה זרה לעצמה מספרת אותו. מי שילדותה ונעוריה דוכאו בידי סבתא קפואת רגש, ובהמשך, החל מגיל 8, בידי נזירות ומנהלות דוֹגמתיות, אינה יכולה לספר על עצמה, כי העצמי קופד באיבו. היא מתארת רק את “הכרת הרוע״, או “חיים נעדרים״. התיעוד שהיא דבקה בו נקי וקר כמו כל הדמויות שהיו אחראיות לגידולה. אין לה הורים נוכחים. אמה חיה הרחק, בארגנטינה, או בברזיל, ושולחת משם הוראות בנוגע לחינוכה. אותה אֵם מודדת במשֹורה את המפגשים המותרים לאב עם בתו. הריחוק הרגשי מקבל ייצוגים שפתיים שונים, כולל שימוש בשפות אחרות, צרפתית או גרמנית.
כל חוויות הילדות והנעורים של המספרת תלויות על קולבי תיאורים מורבידיים. הפנימייה השוויצרית אינה מקום של יוקרה ועידון, אלא מקום שבו נדרס בדממה כל החיוני והאינדיבידואלי בנפש הצעירה. אוצר המילים שבו מתוארים הנעורים שייך לממלכת המוות. שוב ושוב עולות לדפים המילים “תכריכים״, “כוך קבורה״, “חדר המתים״, “גרדום״, “כליה״, חיוורון מוות״. החדרים המתוארים ריקים, או חסרי אפיון אישי, או מכילים חפצים של אנשים מתים. מילה שהקונוטציה שלה חיובית מתאפסת על ידי צימודה למילה שוללת: “אידיליה וכליה בסחרור חינני״ או: “כשהיו שם הצרפתים וחגגו שם את הגיליוטינה״ או: “תווי פנים שטניים בשלוותם״.
בעולמה של המספרת, ועל כן בסיפור כולו, על שני חלקיו (הראשון התפרסם ב־1989 והשני ב־2001), אין מקום לערנות, למודעות עצמית חיונית, לרכות, לשמחה אותנטית, לחמלה, לצער. הגיבוש הספרותי כאן מושלם. אין קורטוב מיותרות, אין היסחפות תיאורית, אין סטייה אל מה שנחשב לתרבותי, כי מתואר כאן חסך תרבותי. פסנתר הסטיינוויי המופיע ב״פרולטרקה״ הינו אביזר שהמספרת משתוקקת לשרוף. היא לא נוגעת בקלידיו, היא שומעת את צליליו הרחוקים באיזו ספירה ערטילאית, מפני שלא זכתה לשמוע את אמה הפסנתרנית מנגנת בו. כל הדמויות הבוגרות שאיישו את חייה לא העניקו לה כלים לבניית זהות אישית. “דחיתי כל מחשבה רצינית עד שאצא לעולם (...) זו הייתה שנת המאסר השביעית שלי״. בינתיים היא מעבירה את הזמן בפיזור דעת, בטיולי טבע עם שחר, זוהי מעין פעילות אינרטית, נטולת סקרנות או פליאה. היא נצמדת לנערה מתבודדת, רצינית וכבויה, אך בדרך כלל היא מתעטפת בשיממון חברתי, באפתיה נעדרת עניין. הנטייה להתרשמות קודרת ממלאת את מקום התמימות והביקוש אחר חוויה. כשהיא מגיעה אל סף ההתבגרות, היא בוחרת בקצין חובלים יוגוסלבי כדי לחוות איתו מין אלים, חשוך כל רגש. “לאמת אין קישוטים. כמו גווייה רחוצה״, היא קובעת. בספר הזה אין קישוטים. זהו טקסט עירום, מהודק כאגרוף. בה בעת הוא מוגש בשוויון־נפש מפי מספרת שאין בה מרירות או תקווה. מופת של כתיבה ממושמעת, נאמנה לעצמה.
פְלֶר יאגי, "שנות העונש המאושרות, פְּרוֹלֵטֶרְקָה", מאיטלקית: יערית טאובר, ספריה לעם, עם עובד, 187 עמ׳
***
מקור, חדשים
* שמעון צימר, "על שפת חור שחור", סדרת רוח צד, דביר והקשרים, 144 עמ'
"הבן של סמדר גרינברג", פתיחה: "ארבע לפנות בוקר, שעה מהגיהינום. שעה שכבר איננה לילה ועדיין לא יום. וגם בלילה הזה אני מתעורר בארבע, כאילו כבר נוצק בתוכי מנגנון של שינה מופרעת, משובשת, ועם היקיצה נשאב החלום במהלכו הייתי אל תוך חור שחור של שכחה, מותיר בי רק את הידיעה העמומה (שבטח תשמח את הפסיכיאטר שלי) שחלמתי על הזמרת השמנה, מאמא קאס, מ'האמהות והאבות', שאת המוזיקה שלהם אני בקושי מכיר ובכלל, נדמה לי, לא אוהב".
* עידן צבעוני, "הרשתית", אפיק, 108 עמ'
“הלב עומד״, פתיחה: “בזמן האחרון אני מנסה להתרכז בנוף, לזכור אותו, מחשש שלא אראה אותו שוב. הלב עומד. עיני המרצדת מול המראה עודנה מבקשת לספר את גורל הדמעה (אבוי לדמעה שרוצה לרדת), הלשון שותקת. אני מניח לבושה ולכפרה לתווך את חיי, שכן משעה שלא איבדה דבר הלשון שוב אינה יכולה להחזיר דבר״.
* יהונתן הרבלין, "גם אני הייתי שם", כנרת, זמורה, 270 עמ׳
מתוך עמוד 266: “׳אתה חושב שלא ניסיתי? שלא רציתי לשתף? אמא שלי, האחיות שלי, חברים שלי, לאף אחד לא איכפת. כל אחד עסוק בחיים שלו (...) בכל פעם ששיתפתי, שפתחתי את הנושא - הם הנהנו, כן. אמרו שהם מבינים. אבל אתה חושב (...) שיש להם מושג מה קורה לי? ניסיתי להגיד להם שאני רועד, שיש לי סיוטים, שאני כל כך בודד... אף אחד לא רוצה לקחת על עצמו מקרה כמוני, ילד פגום. (...) אף אחד לא שם זין׳״.