"ביבי, זה מאוחר מדי": על השבוע שבו ראש הממשלה שילם את החשבון

לך תקים ממשלה: המציאות הפוליטית הישראלית מטורללת מכל דמיון, מגוחכת מכל סאטירה, מסוכנת מדהירה בקורקינט חשמלי בנתיבי איילון. הבחירות לכנסת ה־23 יתקיימו ב־2 במרץ 2020. קשה להאמין, אבל זו עובדה. תארו לעצמכם שנתניהו לא היה מקדים בחירות רק כדי להקדים את השימוע ואחר כך מקדים בחירות כדי להקדים את כתבי האישום וממשיך להקדים את עצמו ואותנו לדעת. במקור, הבחירות לכנסת ה־23 היו צריכות להתקיים ב־2028. הן יתקיימו שמונה שנים מוקדם יותר בגלל אדם אחד שהפך את המדינה למזבח שאותו הוא לופת בשארית כוחותיו. אלה שאמורים להגיד לו שזה נגמר מביטים במחזה בסקרנות מבוהלת ושותקים. נבחרי ציבור שמועלים בשליחותם ובמצפונם וצריך יהיה לבוא איתם חשבון בבוא העת.
 

בינתיים המדינה מאבדת את 2019, מאבדת את 2020, סל הבריאות תקוע, מערכת הבריאות קורסת, התקציבים תקועים, השלטון המקומי תקוע, אי אפשר לקבל החלטות משמעותיות, אין תוכנית רב־שנתית לצה"ל, הצמיחה נפגעת, וזו רשימה חלקית מאוד. אבל העיקר שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה ויכהן שמונה חודשים, או חצי שנה, או ארבעה חודשים, או שבוע־שבוע, בתפקיד ראש הממשלה, שבו הוא מכהן כבר קרוב ל־11 שנים ברציפות ו־14 במצטבר. כמו פקק שהתייבש בראשו של בקבוק שמפניה, כך חוסם נתניהו את המדינה שלה נשבע אמונים.
 

הרי אין במערכת הפוליטית אדם זולתו שתוקע את הכל. אם נתניהו היה מואיל לעשות מה שכל אדם שפוי, אחראי ופטריוט היה עושה במצבו (ע"ע אהוד אולמרט) ומתחלף עם אדלשטיין/סער כדי לטפל בענייניו המשפטיים, הכל היה נפתר תוך חצי דקה, הימין היה נשאר בשלטון והשמש ממשיכה לזרוח. אפשר היה לשקול אפילו להתיר למשפחה להמשיך להטיס 11 מזוודות ב"מטוס ראש הממשלה" בטיסות של יממה וחצי סביב העולם, לכל ימי חייהם, וזה היה יוצא זול יותר. אחרי הכל, אף בית מקדש עוד לא חרב בגלל כביסת חינם.
 

המציאות הישראלית ביממה בודדת שקולה למה שמתרחש ב"בית הקלפים" בעונה שלמה. השחקנים הראשיים הם שני הבנימינים, נתניהו וגנץ. אילו זה היה תלוי רק בהם, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת. הבעיה היא שהזירה מלאה בשחקני משנה, חלקם דומיננטיים יותר מהשחקנים הראשיים. מזימות, תככים, מתווכים, אינטרסים סותרים, תרגילים מלוכלכים, ספינים מסוחררים ומצגי שווא מתעופפים מכל עבר בקצב מטורף. לגנץ יש על הראש "קוקפיט". לנתניהו יש (בבית) קוקו־פיט. בתנאים האלה, לך תקים מדינה. או ממשלה.

 

בשורה התחתונה, נתניהו קצר השבוע את מה שזרע כל חייו. "עם מקדם אמינות גדול יותר", אמר לי גורם בכחול לבן, "יש מצב שבני היה מאמין לביבי והולך איתו". הבעיה היא שמקדם האמינות של נתניהו לא מקדם כלום. הוא התייצב כבר מזמן על האפס המוחלט. קברי האחים שבהם נטמנו כל אלה שסמכו עליו, הלכו איתו, חתמו איתו, האמינו לו, סייעו לו והצטרפו אליו מלאים עד אפס מקום. מדובר בקברים רב־לאומיים. תוכלו למצוא שם, לצדם של אבי גבאי, שמעון פרס, יצחק מרדכי, יצחק (בוז'י) הרצוג, ציפי לבני, יאיר לפיד, בוגי יעלון, משה כחלון, גלעד ארדן, דן מרידור ורבים רבים אחרים, גם גויים כמו ברק אובמה, הילרי קלינטון, אבו מאזן, אבו עלא, אנגלה מרקל, רונלד לאודר, טוני בלייר, המלך חוסיין, המלך עבדאללה וכן הלאה.
 

לנתניהו יש שיטה: הוא מנהל מו"מים ארוכים, מרתקים, מורכבים וסבוכים באמצעות שליחים אינטימיים. הוא לעולם לא יתייצב בגלוי מאחורי הוויתורים, הפרטים והמכלולים של מה שמתרחש שם. ברגע האמת, כשצריך לחתום, הוא נעלם. זו בדיוק אותה היעלמות שמתרחשת כשצריך לשלם על משהו. הוא מתכחש למה שקרה, הוא טוען שזה היה "תרגיל אקדמי", שזה היה "מסמך אמריקאי", שזו הייתה "מזימה פוסט־ציונית" או סתם אנשים שדיברו בשם עצמם וחרגו מסמכות. בדרך הזו הוא הצליח לוותר כבר אין ספור פעמים על ירושלים המאוחדת ולחזור לקווי 67' ואפילו להכיר בבעיית הפליטים, בלי לשלם מחיר כלשהו ב"בייס" המיתולוגי של מצביעיו. למה? כי זה לא הוא, זה הם. זה הם שוויתרו, זה הם שהצביעו בעד ההתנתקות, זה הם שעשו עסקים עם הח"כים הערבים, זה הם שמשלמים פרוטקשן לחמאס. זה אף פעם לא הוא. זו השיטה לשיטוי שאר העולם.
 

ובכן, השבוע הגיע החשבון. נתניהו שילם עליו במזומן. בימים האחרונים הוא יידה אל תוך היורה הרותחת שאליה הוא עומד להישאב כל מה שהיה לו. הוא הסכים לוותר על ממלכתו תמורת סוס, חמור, עז, מה שיבוא קודם. בצד השני, לא היה מישהו שיאמין לו. תכף נסביר גם למה. השבוע הזה הזכיר את דמדומי שלטונו ב־1999, כשניסה לשטות בעולם כולו, לרבע את המעגל, להחזיק את כל המקלות בכל הקצוות ולג'נגל את כולם, עד שקרס: הוא הלך לוואי פלנטיישן, חתם על הסכם עם ערפאת, הסכים להחזיר 13% מהגדה, חזר ארצה, התחרט, התנפל על ברק וליפקין־שחק אבל לא הצליח למנוע את הסחרור. ברגע האחרון ממש ניצב מעל דוכן הכנסת וקרא לאהוד ברק לכונן איתו "ממשלת אחדות". ברק הביט בו וחייך. "ביבי", אמר לו בקול מדוד מעל דוכן הכנסת, "זה מאוחר מדי"...

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע"