אין כמו מבט ארוך על המשוטט בשדות תעופה זרים, אחרי שהוא עובר את שלב הבידוק ומנסה להעביר את זמנו בהמתנה מייגעת עד להמראה - כדי ללמוד קצת על אופיו של אדם. 
השבוע מצאתי את עצמי בשיטוט האטי, המונוטוני, המיותר והלא ברור בדיוטי פרי של מדינה אחרת. נעה בין מדפים של עשרות בשמים שכבר ראיתי בארץ, מוצרי איפור שלעולם לא אשתמש בהם (מה זה לעזאזל פריימר?), בובות פנדה סיניות ורקדניות פלמנקו, מגנטים למקרר עם שם העיר המפורסמת ועטים מעוטרים במחיר מופקע. חשבתי על האנשים שאני חייבת לקנות להם מתנה ולא הספקתי במהלך החופשה, וחיפשתי משהו שלא ייראה מנוכר מדי, כמו מגנט של דיוטי פרי או בובת מרציפן של סנטה קלאוס. בכל זאת, כיום אין מישהו שלא טס לחו"ל או שעומד לטוס או שבדיוק חזר. 
חנויות דיוטי פרי לא נועדו למתנות, אלא לנחמה, עצמית בעיקר. כמו הספר האחרון באנגלית שאת קונה לעצמך לטיסה חזרה, זה שסביר שלא תפתחי אחרי הנחיתה, או מגזין הכרומו שיהיה כיף לדפדף בו בדיוק יומיים, להיאנח "איזה כיף היה" ולזרוק אותו לפח. וכמו הבוטנים שישמשו אותך במטוס כי היי, איך אפשר ליהנות מהחיים האלה אם אין לואו קוסט של הרגע האחרון לברוח איתו לאנשהו עם או בלי מישהו.

יש בדיוטי פרי, כמו בכל מקום, שוקולדים - בטוח יש טעימים מהם - בעטיפה מפתה עם צילום דרמטי של קתדרלה שאין בארץ, כדי שחלילה לא אשכח מאין באתי ולאן אני חוזרת. עם השנים למדתי שככל שעטיפת השוקולד מפתה יותר כך השוקולד פחות טעים. מקופסאות פח של ממתקים אני מתרחקת כמו מאש. תכף תתחיל שנת 2020, ומה שהיה נכון לגבי בונבוניירות היוקרה בשנות ה־80, נכון גם כיום. אין שוקולד במילוי יין שהוא טעים. אם אתם רוצים יין, למה לא לפתוח בקבוק?
עד כמה שהקלישאה שאין כמו בבית נכונה, יש משהו בשדות תעופה זרים שעוזר להקפיא את הרגע, לנצור את חוויית הטיול רק עוד קצת, לסמן את שירת הברבור של החופשה שנייה לפני שנדחסים כמו סרדין למטוס, ונושמים את אותו חמצן ממוחזר - בין שאת בביזנס או במחלקת תיירים - וסופרים את הדקות לאחור. 
לא משנה כמה אסביר לעצמי שזה מיותר, אני תמיד מתפתה לקניות של הרגע האחרון בשדות תעופה של זרים. בניגוד לפעמים אחרות, על שדה התעופה שלנו דווקא ויתרתי. "בלאק פריידי" הפך את כולנו למפלצות של שופינג, והרעב הזה בעיניים של אלה שהסתובבו מסביבי הפחיד אותי עד שהחלטתי שאני מבזבזת את זמני בתור ארוך בקופה רק אם יש משהו ממש דחוף שאני צריכה ושעולה פחות מבארץ. 
בחופשה האחרונה שלי הבנתי ששני מעכבי ההנאה הגדולים ביותר שיש בחיים המודרניים הם המצלמות בטלפונים והבהלה לקניות. לקח לי בדיוק שעתיים כדי להבין שלא ראיתי שום דבר מהעיר שאליה הגעתי שלא דרך עדשת מצלמה ולא חזיתי בשדרות ובנוף אלא רק בתורים בחנויות עם שלטים שמבשרים על הנחה משמעותית. 
לפני עשר שנים נסעתי עם מצלמת פילם ובחרתי כל תמונה בקפידה, כיום אני רק מכלה את זמני במחיקת תמונות כפולות. למזלי, ההבנה הזו נחתה מהר, והטלפון נכנס לתיק. גם האשראי. יש "מנגו" גם בארץ. 
אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לוויי־פיי בטיסה. כמו ילדה קטנה התלהבתי מזה בדקות הראשונות, מציקה לכל העולם עם תמונות סלפי של כרית ופרצוף עצוב על זה שתכף חוזרים, עם צילומי ענן גבוה, ענן נמוך ופרופלור של מטוס כאילו אף אחד לא ראה כזה מעולם, עד שמצאתי את עצמי עונה על הודעות שקשורות בעבודה בעודי מרחפת בשמיים (לעולם לא אבין את המכניקה של מטוסים) במקום למצות עד תום את הרגעים הפרטיים היחידים שהיו פעם בעולם הישן לאדם ממוצע: באוויר ובמקלחת. 
הפנמתי. 
***
ובעניין אחר: בעוד כולם עסוקים באסקפיזם, בפוליטיקה, בשנאת אחים ובהסתה הדדית ברשת, נדמה ששוב שככו הדי המחאה נגד אלימות כלפי נשים. 
מיזם חשוב וקמפיין הד סטארט של בנות אתר אונלייף התגייס כדי לאסוף כסף במטרה להקים קווי חירום לנשים שיעבדו 24/7 ויעניקו לא רק תמיכה, אלא גם הכוונה וייעוץ משפטי לנשים, ובכך לנסות למנוע את הרצח הבא. 
נותר שבוע לסיום הגיוס והקמפיין ייצא לדרך אך ורק אם יגויס הסכום במלואו. אז חפשו בגוגל: גיוס המונים, קווי חירום 24/7 לנשים בזוגיות אלימה, ותרמו כמה שאתם יכולים. בניגוד לקניות שיישארו לנצח באריזה, זה שווה כל שקל.