מכירים את ערבי שישי האלו, בהם אתם יושבים עם חברים על ארוחה טובה שאחריה מדסקסים קצת על החיים, טיולים לחו"ל ובעיקר על פוליטיקה, ובסוף הערב כשמוגש הקפה עם הקינוח עמוס הקלוריות, מתחיל החלק שבו מספרים בדיחות? זה החלק שאני יוצאת ממנו לגמרי מותשת. בדיחה אחת, שתיים, שלוש, ניחא, אבל כשזה לא נגמר ובדיחה רודפת בדיחה, זה הרגע שאני לגמרי מתנתקת, כי מרוב בדיחות כבר לא רואים את ההומור.
כנ"ל ב"מועדון לילה". כל כך הרבה פאנצ'ים, חלקם מוצלחים, רובם פחות, ורק פאנץ' (אגרוף באנגלית) אמיתי בפרצוף, כמו הבעיטה שהבן הקטן שלי תוקע לי ישר לתוך האף מתוך שינה, יכול היה להעיר אותי מתוך נמנום עמוק אליה אני שוקעת, רק אחרי צפייה בכמה קטעים בלבד.
התוכנית לטעמי ארוכה מדי, עמוסה מדי ומאששת את האימרה: "תפסת מרובה, לא תפסת". בעצם, אתה יוצא מתוכנית כזאת כמו מסרט שלא השאיר בך שום חותם ואתה לא זוכר דבר וחצי דבר ממה שראית.
כמה כבר אפשר לראות ולשמוע שוב ושוב את ארז טל שמצליח להשתחל לכל תוכנית בידור, ולא משנה כמה מקצועיות הוא יפגין? החסרים לנו טאלנטים בארץ? די מיצינו את הדמות על כל גווניה, כמו שמיצינו הרבה דמויות אחרות טלוויזיוניות, מבלי להזכיר את רותם סלע, אסי עזר ושות, למה לא להזרים דם חדש ורענן למסך. אם התקשורת שלכאורה, כל כך נגד ביבי, רוצה להכניס דם חדש, למה היא לא מיישמת את זה כשזה נוגע לעצמה ולטלאנטים שלה.
מקומם אותי במיוחד שבכל הפאנל הזה יושבת רק אישה אחת בלבד, מיה דגן. אפליית הנשים זועקת פה לשמיים והמסכנה הזאת מתאמצת קשות בשביל להצחיק ולהציל את כבודנו הנשים. אני חייבת לציין שהיא דווקא עומדת במשימה די בכבוד, אבל נראה לכם הגיוני שרק אישה אחת מתמודדת מול עדת "זאבים" נרקיסיסטים עם אגו בשמיים שכל אחד מהם חושב שהוא מינימום ג'רי סיינפלד?
לא שאני חלילה מזלזלת בכשרונותיהם, הם מצחיקים, יפים ואמיצים, אבל בצד הצחוק הבריא שמדי פעם מבליח מהקטעים שהם מנפיקים, יש גם הרבה שטויות אינפנטיליות ברמה של הומור לגן ילדים. והעיקר שמי שמנצח על המלאכה, מנחה התוכנית, זחוח מעצמו, כמו אותו חנון שקיבל תפקיד ראשי בהצגת בית ספר, ועם חיוך גדול ומאושר הוא מוחא כפיים במרץ, (ויש לציין אפילו לפי הקצב), כאשר ארבעת האקורדיוניסטים נכנסים לזירה ומנגנים מוזיקת חתונה חרד"לית. לא כל כך הבנתי למה הם היו נחוצים כל כך בפרק של אתמול.
בהמשך הערב, הגיעה אורחת התוכנית עדי אשכנזי, שאיזנה את מאזני המגדר, האישה "הכי מצחיקה בארץ" כפי שכינה אותה ארז טל, ואני חייבת לציין שלא החזקתי את הבטן. היא גם לא נראתה כאילו היא ממש בעניין, התרשמתי שהיא אפילו נשמה לרווחה שהיא סיימה את הנאמבר שלה ויכלה ללכת. הקטע שלה עם מיה דגן שהיא חברה טובה יותר של גל גדות, או לא, היה סתמי ולא מצחיק.
גם האורח טל פרידמן שהגיע נטורל לאולפן, מבלי להסתתר מאחורי אף דמות, לצד הניסיון לעשות לו אמבוש על דמותו של לובה, לא הבזיק במיוחד, ודווקא טיילור ובן זיני, שבהחלט מתאימים להופיע בתוכנית שיכולה להצחיק ילדים, הוסיפו חן, חדשנות ומקוריות במחרוזת שירי חנוכה בסגנון שונה לחלוטין מהשירים המוכרים והטובים.
ניכר שרוב החומרים עובדו ותוכננו מראש על ידי הקומיקאים, מלבד עופר שכטר שיודע לשלוף בדיחות אינסטנט בהתאם לנסיבות, ודווקא אהבתי את הקריצה שלו לעבר אישים בפוליטיקה.
באופן כללי, תוכנית שמתאימה למי שאוהב צחוקים שטותיים. אם בכל זאת, אתם מחפשים הומור שנון, חכם ואינטליגנטי יותר, אני ממליצה בחום את "השיטה של קומינסקי" בנטפליקס ואם ללכת על גרסה ישראלית אז "גב האומה" יכול להוות אלטרנטיבה טובה.