לכאורה סיומו של עשור שנים לועזיות לא צריך להיות סיבה לסיכום בתחום היהדות, אבל ספק אם יש רבים בימינו שיודעים מהו התאריך העברי בו תתחיל שנת 2020. העשור האחרון היה עשור של שחיקה בכל הנוגע לענייני היהדות במדינת היהודים.
קמפיין ההדתה כיכב, התחבורה הציבורית בשבתות ריסקה את הסטטוס קוו, המלחמה הקדושה באירועים בהפרדה. וכמובן אי אפשר בלי הבחירות, אוי הבחירות. אף אחד אולי כבר לא זוכר איך זה התחיל וליברמן אולי שונא את נתניהו ברמה האישית, אבל בסופו של דבר הטריגר לכל הפלונטר הפוליטי היה ענייני דת ומדינה. ההבנה של ליברמן שאם הוא לא חוזר לשם הוא לא חוזר בכלל והקריירה הפוליטית מסתיימת.
במדינת ישראל של תש"ף בואכה 2020 פחות נעים להיות יהודי דתי. התחושה היא שפחות אפשר לדבר במרחב הציבורי על ענייני דת. פתאום לאדם אורתודכסי מהשורה אין זכות להציב קווים אדומים. הוא הופך להיות מהר מאוד חשוך ופרימיטיב ושונא מישהו. ואף אחד לא שואל את עצמו איך זה בסדר לסגור רחוב בשביל מצעד הגאווה, אבל מה פתאום לעשות את זה בשביל הכנסת ספר תורה.
אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת. אפשר להסתכל על זה כתגובה פבלובית, אינסטינקטיבית, לכך שהדתיים יצאו מהשטייבלך, מהבית כנסת הקטן שלהם. תגובה לכך שהם צוברים תאוצה בתקשורת ובמוזיקה ובפוליטיקה וכמובן בצבא. אולי בעצם יש פה מגזר חילוני שמגלה את עצמו. שהופך לתובעני כלפי השלטון לאחר שבמשך שנים הוא החזיק בו ועשה בו כרצונו.
ייתכן שלאחר שבעים שנות מדינה גם המגזר החילוני מצטרף לכור ההיתוך, והמציאות הזאת תדרוש מכל הצדדים להבין מחדש איך מתקדמים מכאן. אם אנחנו מסכמים עשור של שינויים ביהדות בישראל כפי שהכרנו אז כדאי להבין שחלוקת התפקידים תהיה אחרת. כולנו נצטרך להבין איך אפשר לחיות כאן ביחד בסדר החדש. ולכל חוזי השחורות שאוהבים לעשות כותרות, אנחנו נמשיך לחיות כאן - ביחד.