בואו נשחק משחק. זהו משחק חברתי משעשע, מזכיר את ה"מונופול" אבל לא לגמרי זהה. מזכיר קצת גם משחקים אחרים - הכל יתברר בהמשך. המשחק מתקיים בעיר הקטנה השלווה - עד לפני מספר שנים - מונרו, השוכנת כ־100 קילומטר צפונית למנהטן. תושבי העיר מתחלקים לשתי קבוצות בעלות מאפיינים מובהקים שונים אלה מאלה. קבוצה אחת היא תושבי העיר הגדולה שחיפשו להם פינה שקטה, ירוקה, רחוקה מהשיגעון של מנהטן, אבל לא רחוקה מדי, כדי שיוכלו לקפוץ למנהטן אם יידרשו לשם לטובת עסקיהם או לכל עניין אחר.



הקבוצה השנייה היא אחינו היהודים, בני חסידות סאטמר, שראשוניה הגיעו לעיירה בהנהגתו של הרב יואל טייטלבאום אחרי מלחמת העולם השנייה. הסאטמרים, אנטי־ציונים נחרצים, התמקמו בחלק ממונרו שנקרא על שם רבם, "קריית יואל". עכשיו מתחיל החלק המעניין ונראה אם יוכל הקורא להבחין בו. ברבות השנים גדלה האוכלוסייה הסאטמרית בקצב מסחרר. מספר הילדים במשפחה ממוצעת התקרב לשמונה. במקביל לגידול המהיר באוכלוסייה החלו הסאטמרים לחוש בצפיפות מגורים שלטעמם הינה בלתי נסבלת, ואשר, אגב, במדינה הקרויה ישראל, למשל, אפשר רק לחלום עליה.



אבל הסאטמרים של קריית יואל מפונקים יותר מאלה של אותה ישראל, והם החלו ללטוש עיניים לכיוון שאליו הם יכולים להתרחב. מיד קפצו לעיניהם השטחים הירוקים, השקטים והנרחבים בעיירה מונרו - אותם שטחים שלטובתם קמו המנהטנים ועזבו את העיר הגדולה - והם פנו בדרישה להפקעה של חלק משטחים אלה לטובת סלילת כבישים, בניית מקומות מגורים, מוסדות חינוך ומבני דת למען קהילתם.







התגובה המיידית של תושבי מונרו הייתה "לכו חפשו את החברים שלכם". לא תהפכו את העיירה שלנו לאתר בנייה, לא תפוצצו פה את האוכלוסייה, לא תיקחו מאיתנו את הטבע. אמרו הסאטמרים, ככה? אז הבה נתחכמה לו: יש בחירות, הדמוקרטים והרפובליקנים יריבו כאן כרגיל, אנחנו נסגור עם מועמד שיבטיח לנו את הפקעת השטח, הרבנים יורו לציבור להצביע לו כאיש אחד, ונהיה לשון המאזניים שתטה את העסק לטובתנו.



במונרו קלטו את הטריק. זעם שבעבע תחת פני השטח עוד שנים לפני כן התפרץ החוצה. הריבוי המסחרר של הסאטמרים הביא לכך שחלק הארי של התקציבים העירוניים והמדינתיים בעיר הלכו אליהם - בעוד הם החלק הקטן באוכלוסיית העיר. הרחובות החלו לרתוח. הסאטמרים נתקלו במופעי זעם, עד כדי אלימות. האשמות על כך שהם רק לומדים כל היום, לא עובדים, מביאים ילדים לעולם וצריך לפרנס אותם - החלו לעוף באוויר. הסאטמרים מצדם החלו לצרוח שהכל זה בגלל אנטישמים ואנטישמיות. הרפובליקנים והדמוקרטים חברו פוליטית יחד כדי להפיל את הסאטמרים. לבסוף נמצאה פשרה זמנית - קריית יואל תהפוך לעיר עצמאית. בבתי המשפט עדיין מתקיים דיון בשאלה אם תזכה העיר החדשה בחלק קטן מהשטח שביקשה. והעיר החדשה - העיר החרדית הראשונה בארצות הברית - זכתה מיד בתואר נוסף: העיר הענייה ביותר בארצות הברית, לפי החישוב של ההכנסה הכוללת של התא המשפחתי חלקי מספר הנפשות במשפחה. מה יש להגיד: כבוד.



עכשיו נחזור למשחק. בואו נשנה כמה שמות בסיפור קריית יואל. במקום מונרו נכתוב, נגיד, ערד. או בית שמש. במקום סאטמר נכתוב, נגיד, גור. גם בית"ר, אלעד, מודיעין עילית וחריש יכולות להשתתף במשחק. צריך להמשיך? מישהו עוד לא מבין את המשחק? בתפקיד הרפובליקנים והדמוקרטים ברור מי ישחקו. גם תפקיד לשון המאזניים הערמומית נתפס מיד. אז מה נשאר לנו? לקבוע את הכללים? להסביר איך מנצחים במשחק? זה הרי ברור. או שהסטטיסטיקה שלהם תנצח. או שממשלת אחדות בין רפובליקנים ודמוקרטים, בין ימין ושמאל־מרכז, תסגור להם את השיבר. ומי שיגיע ראשון לדרך צלחה יקבע איך תיראה מונרו. או איך תיראה מדינת ישראל. איזה משחק נחמד.



יום שלישי, 24.12, יס דוקו