השמאל ברוב העולם המערבי הדמוקרטי – בריטניה; צרפת ששם הסוציאליסטים של ז’אן ז’ורס ולאון בלום הלכו בדרך כל בשר; גרמניה שבה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הדועכת בחרה באחרונה צמד הנהגה מהאגף השמאלי ביותר; איטליה, כמו גם הודו ואמריקה הלטינית – נמצא בצניחה חופשית. רק בספרד ובפורטוגל הוא איכשהו מחזיק מעמד, אולי בגלל הזיכרון הקולקטיבי מהדיקטטורות הימניות ששלטו בהן בעבר.
בבריטניה, הלייבור בראשות ג’רמי קורבין ספג את המהלומה הקשה ביותר מאז 1935, ולשמרנים בהנהגת בוריס ג’ונסון זה היה הניצחון המשכנע ביותר מאז תקופת הגברת תאצ’ר בשנות ה־80 של המאה הקודמת. אומנם הנושא הרשמי במערכת הבחירות היה הברקזיט, אך מתברר שגם רבים מהמתנגדים להיפרדות מאירופה הצביעו הפעם בעד השמרנים – לא רק מפני שכמהו ליציבות, אלא גם מפני שסלדו מהאופי המעין קומוניסטי של הלייבור ותוכניותיה הכלכליות־חברתיות, שכללו בין היתר הפקעה חלקית של חברות פרטיות, קיצור שבוע העבודה לארבעה ימים ללא פיצוי לעובדים, הטלת מסים על פטנטים רפואיים והעלאה דרסטית של מסים בכלל ומסי חברות בפרט.
מתברר שרוב תושבי בריטניה לא היו מוכנים לקנות את זה, כולל מצביעי לייבור באזורים “אדומים” מסורתיים שלא רק זכרו את הכישלונות של ממשלות שמאל בעבר, אלא גם ראו לנגד עיניהם את הדוגמאות המבעיתות של הגוש הקומוניסטי במאה ה־20 ושל ונצואלה היום. פרצופו הבלתי דמוקרטי הבסיסי של השמאל נחשף במהומות האלימות ברחובות לונדון בהיוודע תוצאות הבחירות.
בעידן הגלובלי של היום קיימת מידה מסוימת של השפעת גומלין בין המערכות הפוליטיות במדינות שונות, ובפרט כשמדובר על שתי המדינות האנגלוסקסיות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה – ואכן, תבוסת השמאל בבריטניה הותירה סימנים במערכת הבחירות לנשיאות באמריקה, ובמיוחד במאבק הפנימי במפלגה הדמוקרטית בין מועמדי המרכז, כמו ג’ו ביידן ופיט בוטיגיג – לבין נושאי הדגל של השמאל, ברני סנדרס ואליזבת וורן, שססמאותיהם בענייני כלכלה וחברה דומות לאלה שנופפו אנשי הלייבור בבריטניה. הכותרת העיתונאית “הכוויות שוורן וסנדרס ספגו מהבחירות בבריטניה” אומרת הכל. אך לא רק בתחום הכלכלי יש דמיון בין השמאל האמריקני הקיצוני ללייבור הבריטי, גם הגישה העוינת לישראל, ההזדהות עם ה־BDS והאנטישמיות, שהן נחלתם המשותפת עם הניאו־נאצים ברחבי תבל, מהוות מכנה משותף (וגם עם השמאל הקיצוני בצרפת).
בישראל המצב קצת שונה: במפלגות המכנות עצמן “שמאל”, העבודה־גשר והמחנה הדמוקרטי (מרצ לשעבר), מתקוטטים על מיקום ברשימות גוועות שעלולות להימחק בבחירות הקרובות וקשה להחליט אם לכנות זאת פארסה או טרגדיה. קיימת אומנם המפלגה הקומוניסטית (חד”ש בלבושה הנוכחי) אך היא חלק מהרשימה המשותפת (שותפה פוטנציאלית של כחול לבן?) שדִגלה העיקרי איננו סוציאליזם אלא מלחמה במפעל הציוני וקידום האג’נדה הפלסטינית. נשארת, איפוא, כחול לבן, אסופה מוזרה של שלוש מפלגות, או כאילו מפלגות, חסרות מצפן אידיאולוגי, מדיני או כלכלי כלשהו שכל מצעה הוא תאוות השלטון והרצון האובססיבי להדיח את בנימין נתניהו.
למושגים שמאל וימין, אם כן, אין בישראל היום קונוטציה כלכלית או חברתית אמיתית – ואולי גם לא הייתה בעבר, שכן לא רק שבנושאי חוץ וביטחון מפא”י ההיסטורית, לפחות עד אוסלו, הייתה לאומית וביטחוניסטית לא פחות מיריבותיה בימין, אלא שבענייני פנים, הגם שדיברה על “סוציאליזם בימינו”, בפועל ניהלה מדיניות של קפיטליזם מדינתי. בשנים האחרונות ההגדרות "שמאל" ו"ימין" מתייחסות בישראל בעיקר לנושאים הפלסטיניים, להתיישבות ביהודה ושומרון, לרעיון שתי המדינות וכיוצא בזה, ולא לרוב הנושאים שמאפיינים את השיח הפוליטי במדינות אחרות. ואולם, כל עוד מתעקשים, התקשורת וחלק מהפוליטיקאים, לכנות כל מי שנמצא אף מעט ימינה מהמרכז “ימין קיצוני”, בציבור יתייחסו לכחול לבן כאל שמאל. השאלה היא אם גם בישראל גורלה יהיה צניחה חופשית?