"טרגדיה קלאסית בלבוש מודרני", זאת התווית המתלווית להצגת "אנטיגונה" - נֶה בסגול, כגרסת המתרגם שמעון בוזגלו, ולא בקמץ כמקובל - שעלתה בימים אלה על במת תיאטרון החאן הירושלמי. האם זה כדי להצדיק גרסה נוספת לאחד המחזות הקלאסיים הפופולריים ביותר בארץ? נשאל אודי בן־משה (53), במאי ההצגה והמנהל האומנותי של החאן.



"אין לי תשובה חד־משמעית", משיב בן־משה. "אולי יש כאן כוונה להרגיע את הפוחדים מהעתיקות והרצינות של המחזה היווני הקלאסי הזה. אולי אפילו לרכך את האימה מכך ולכופף במידה מסוימת את הקלאסיות".



בחרת להעלות את ההצגה כי היא נוגעת למציאות בישראל?
"ההצגה מאוד נוגעת למציאות בארץ. המחזה מבטא טרגדיה שנובעת מקיצוניות של תפיסות עולם צודקות, שאנחנו חיים מדי יום ביומו את ההתנגשות ביניהן. כלומר מצד אחד - פטריוטיזם, לאומיות ודאגה לשלום המדינה. מצד שני דבקות בחוקי המוסר, האוניברסליים אומנם, אך בצו האל, כביכול. ההתנגשות הטרגית בין שתי הגרסאות, הצודקות לכשעצמן, מביאה לקיצוניות, שמפחיד לחשוב למה היא עלולה לגרום".



אם כך, מה לאנטיגונה ולנערי הגבעות, המבליחים בהצגה עם כיפות גדולות ופאות מתנפנפות, תוך כדי כתיבה חפוזה של ססמאות מחאה מחתרתיות על הקיר?
"זה אכן רעיון שלי. התלבטתי ממושכות אם להביא מינון בוטה לנמשל. בסופו של דבר, עם נערי הגבעות, כפי שרואים אותם בהצגה, נתתי ביטוי עדין ומרומז למה שהוא בעצם חטא של קיצוניות, הטומנת בחובה סכנה לעתיד. כל זה בניסיון להציב מראה בפני החברה שלנו".



אודי בן משה. צילום: יעל אילן
אודי בן משה. צילום: יעל אילן



התיאטרון בישראל חלבי מדי ונמנע מנקיטת עמדה בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת?
"בדרך כלל יש לי יותר חיבה להישאר עם המשל, ולתת לקהל להבין בעצמו את הנמשל. אני מודה שהפעם חרגתי ממנהגי, מתוך תחושה שמחזה כמו 'אנטיגונה' מבקש את זה. הפאתוס של טרגדיה יוונית, כשהיא כל כך שחוקה ומוכרת, כביכול, גרם לי רצון לטלטל אותה טיפה ולאתגר את העסק באיזשהו אופן אחר".



התיאטרון בארץ ממלא את ייעודו?
"תלוי מתי ולמי מציגים את השאלה. ייעודו כרגע של התיאטרון בארץ הוא קודם לשרוד. כדי לעמוד בכך, עושים דברים 'פיל גוד' כדי לגרום לקהל כיף. אני מקווה שהמצב ישתנה, ותהיה יותר נכונות לתמוך באופן נמרץ יותר בתרבות כאן. גם כדי שהיא תרגיש פחות נרדפת, בלי להיראות כנלחמת על קיומה".



לא רק שחצית כאן את הקווים מהקומדיות, שאתה מבריק איתן בדרך כלל, אלא שהפקדת את התפקיד האימתני של המלך קראון בידי קומיקאי־על כמו ארז שפריר.
"הסיבה נמצאת בתוצאה. אצל קומיקאים חבוי לא פעם רצון נסתר להביא משהו שונה לגמרי לבמה - דרמטי, טרגי ועמוק יותר. המקרה של ארז מוכיח ששחקן טוב הוא שחקן טוב, בכל מה שהוא מציג".



המוזיקה בעיבוד המחודש מקבלת מקום מרכזי. "היה לי חשוב לקבל הפעם את המוזיקה מהמלחין יוסף ברדנשווילי, שבעבר קיבל את פרס התיאטרון למוזיקה שהלחין להצגות 'הקיץ' ו'הלילה ה־12' שביימתי", הוא אומר. "בעיניי הוא מוזיקאי גאון עם נפח תרבותי אדיר. בחרתי בו כדי שהמוזיקה שלו תביא ממד של פאתוס לפשטות של ההצגה".



מדוע הסתפקת בהצגה שנמשכת כשעה בלבד? אין מספיק חומר?
"כדי להדק את העניין. החלטתי לקצץ הרבה מהטקסטים של המקהלה. השארתי את מה שיהפוך את הסיפור - שבמרכזו קוברת אנטיגונה את אחיה פוליניקס, שבגד בארצם, בניגוד לצו המלך קראון ומשלמת בחייה - לאגרוף בבטן. נראה לי שכך יש להציג את ההצגה בימינו".



כמי שהצטיין בבימוי הצגות גם בתיאטראות אחרים, התפקיד הניהולי בחאן מונע ממך עכשיו לרעות בשדות זרים?
"אכן, לצערי ולשמחתי. זה המחיר שאני משלם על הניהול האומנותי של התיאטרון שבו התחלתי את דרכי כבמאי".



מה בהמשך?
"עיבוד חדש של הבמאית איה קפלן לבכורה עולמית של גרסה תיאטרונית ל'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, במלאת שנה למותו".