אבודים בברלין

במשך שעתיים שלמות היינו סגורים בתוך מרכז קניות גדול. בימים רגילים לא תשמעו אותי מתלוננת על כך, למעלה מזה: סביר שהייתי חפצה בעוד שעה או שעתיים, כי לקניות - בפרט בברלין - אין סוף. למעלה מאלף תיירים כמונו נכלאו שם, במרכז בן שלוש הקומות, כשמעלינו נברשות שקושטו באדום ולבן, עצי אשוח מנצנצים משלג מזויף ושירי כריסמס שחוזרים על עצמם.

אף אחד לא סיפר לנו מה קרה, אנשים התלחששו ביניהם כיאה לגרמנים מנומסים. אחד אמר שהיה פיגוע מחוץ למלון, השני סיפר בהיסטריה מאופקת שיש הרוגים, והשלישית, בריטית די שיכורה, צחקה ומלמלה שעובדים על כולנו ובטח מחר נמצא את עצמנו מככבים ב"פאקינג יו־טיוב". החלטתי להיצמד לגרסתה, אף שידעתי שאין בה ממש. עברה עוד חצי שעה שבה בן זוגי ניסה לדלות פרטים ואני בדקתי את כל הבגדים התחתונים שיש למידה אקסטרא לארג' להציע, והנה נכנסו שני שוטרים, הפעילו מיקרופון קטן שהיה מחובר לאחד מהם לחגורה (ידעתי שסופו של המגאפון יגיע מתישהו) וביקשו הקשבה מלאה.

הם לא צריכים לבקש יותר מפעם אחת, הרעשים פלוס הג'ינגלים המאוסים חדלים מיד. אני לא רוצה לערוך השוואות כי את מדינתי אני אוהבת, אבל נסו לדמיין כמה קריאות כאלו היו נדרשות כדי להשתיק את הקהל הישראלי, אם בכלל. “שלום לכולם ושנה טובה", אומר השוטר המעוטר והרציני מבין השניים. הוא נותן משפט בגרמנית ועוזרו מתרגם מיד לאנגלית, כך שאנחנו, התיירים, מביטים בהפתעה בתגובות הפחד של הגרמנים ומיד אחר כך הם מביטים בתגובות הצפויות שלנו. “הבוקר קיבלנו התראות על כוונה לבצע מעשה חבלני באחד מהאזורים השוקקים בברלין", הוא אומר, “לא הקלנו בכך ראש, אני מניח שחלקכם זוכרים את פיגוע הדריסה שבוצע פה, בשוק הכריסמס מעבר לרחוב ב־2016".

מישהו, אני מניחה שאנגלי גם, צועק “פאק דה ויולנט". כמה אנשים מוחאים לו כפיים, השוטר מסמן לו להירגע עם היד כמו יודע שהמשפט הבא יהיה נגד מגזר מסוים בחברה, והמולה אחת כבר יש לו בחוץ. הוא ממשיך: “שוטרים רבים פוזרו לאורך הרחובות, אני מניח שראיתם תגבורת נרחבת. לשמחתי, התגבורת הזו הצילה חיים היום, בדיוק באותו השוק שעליו דיברתי קודם לכן".

***

שעתיים לפני כן טיילתי עם אהובי בין דוכני השוק הזה, אכלנו נקניקייה מעולה, שתינו יין חם ורכשתי - בחסות שכרותי הקלה - בובת סנטה קלאוס על סוללות, שאפשר להדביק על החלון והיא משוטטת עליו ושרה שירים (אל תשאלו למה, חסך בילדות, אני מניחה). השוק אומנם שקק וכולו אמר שמחה וחיים, טיילו בו מוסלמיות עם רעלות, מקומיים ותיירים מכל העולם. “מתחת לשני דוכנים, אחד של אוכל והשני של לבוש, נמצאו שתי מזוודות נפץ גדולות. כוחות ההצלה פועלים עכשיו כדי לנטרל אותן", שטף אותנו השוטר, זה המשפט המהיר ביותר שהוא אמר, כמו מבקש לסיים עם זה כבר. הפעם, הגרמנים לא שמרו על איפוק, נשמעה בהלה גדולה וטלפונים הוצאו והחלו להקליט את דבריו. הוא המשיך לדבר אבל לא יכולתי לשמוע. “היינו שם, לא להאמין", אמר בן זוגי. שתקתי. בארץ אני מורגלת ויודעת להתנהג במצב כזה, אבל בחו"ל? ולמרבה האירוניה - בגרמניה? “שקט!", ביקש השוטר בגרמנית, ומיד אחריו עוזרו באנגלית, “שיהיה פה שקט! תנו לי לסיים ואז שוחחו ביניכם!". פתאום הפכו השניים לקשוחים עד מאוד, האסוציאציות חגו בראשי. לעזאזל, ממה לפחד יותר? מהנפץ או מהזיכרונות?

“זהו, אנחנו גמורים", אמרתי לגור, “אנחנו נסיים את חיינו כאן, בגרמניה, אבל לפחות הפעם תהיה פה נציגות צפון־אפריקאית". הוא לא צחק, סקר את האזור וביקש ממני לבוא אחריו. נדחקנו בין ההמולה והתיישבנו בפינת הקניון, רחוק מכולם. עברה חצי שעה, אולי יותר. תינוקות בכו, אנשים טלפנו לחברים ומשפחה והתעדכנו בחדשות המקומיות, וכל סירנה בחוץ הרתיעה. ברגע מסוים היה שקט, שקט מופתי, מישהו אפריקאי גבוה וחסון הניח אצבעו על שפתיו,

הביט לכיוון הדלת והמתין, נראה היה כי כולנו ממתינים איתו למשהו לא ברור, ורגע אחר כך נשמעו שלושה פיצוצים חזקים מאוד שהרעידו את חלונות הקניון ויצרו בהלה בין יושביו. “הכל בסדר!", הרגיעה מישהי באנגלית, “אלו פיצוצים טובים, זה מאחורינו ובעלי רופא אם מישהו זקוק".

כנראה שהיו כמה שזקוקים, כי ניגשו אליה בפחד והיא הורתה להם לשבת ובדקה בידה הענוגה את דפיקות הלב שלהם. כשסוף־סוף השתחררנו, רחוב קודאם, הסואן כל כך בכל ימות השנה ובפרט בימים אלו של לפני החג הגדול, התרוקן. מלבד כמה אנשים שהמתינו לאוטובוסים ועשרות ניידות ואמבולנסים, לא היה בו כלום. תפסנו את המונית הראשונה שמצאנו וביקשנו מהנהג שייקח אותנו אל המלון, החוויה הזו הספיקה לנו לעת עתה. בחדר, בחדשות שבקעו מה"סאן", סיפרו על שני מחבלים סורים, מומחים בהנדסת פצצות ובנייתן, שהתכוונו לבצע טבח המוני בשוק הכריסמס של קודאם. עוד סופר, ששניהם נעצרו כמה דקות אחרי על ידי כוחות הביטחון הגרמניים. הם גם השאירו וידיאו אחריהם, הקורא לאחיהם ללחימה (במה לעזאזל אתם נלחמים?) להצטרף ולא להניח לאף עיר אירופית לחגוג את חג הכפירה בשלום.

***

זה היה הלילה האחרון שלנו בברלין, שאליה הגענו כדי שבן זוגי יגשים חלום. שנים שהוא רוצה לקעקע את כל זרועו השמאלית בסיפור על פוסידון והים, ומאז שחסך מספיק כסף לכך, תר חודשים ארוכים אחר מקעקע ראוי שיעשה זאת. כשמצא אחד, מבין עשרת המקעקעים הטובים בעולם, קבע אליו תור מבעוד מועד (הרבה מבעוד מועד) ובבית הכין לו טבלת ייאוש עד המועד המיוחל. בשכונת קרויצברג, במשך שלושה ימים ארוכים, התקעקע, כל יום שמונה שעות, על מיטה שחורה, כשמעליו פרוז'קטור גדול. הוא הכיר שם חברים, צחקו יחד, שוחחו ואפילו קצת פוליטיקה נכנסה ביניהם. במיוחד כששאל אחד מהמתקעקעים אם הוא מבין את הסמל שהוא מקעקע על גבו. בן זוגי הבין, אבל שמר על זכות השתיקה, יש אנשים שאי אפשר לתקן.

במסעדה במלון ישבנו, אכלנו שתי מנות ספגטי והאזנו בהנאה לאיש שניגן בפסנתר ושר קאברים ללהיטי אהבה ישנים. אנשים שתו, אכלו, ניגשו אליו כדי להקדיש שיר לאהוביהם והניחו לו כמה שטרות על הפסנתר, אף שנאסר עליו לקבל (את זה הבנתי לפי מבטי מנהל המסעדה). לאחר כל שיר, בדק שאין רואה ושלשל את השטרות לכיסו. נראה היה שהעולם ממשיך בשלו, אף ניסיון פיגוע, רצחני ככל שיהיה לא יוכל לאווירת החג, החופש, האוכל הטוב והאלכוהול. אנשים כן שוחחו על זה לפעמים אבל מיד אחר כך הזמינו עוד קוקטייל וקמו לרקוד צמוד־צמוד עם בני זוגם. רק אנחנו ישבנו, קפואים במקומותינו, ועל ידנו זוג ישראלי. “עד לפה זה רודף אותנו, אה?", שאל אותנו הגבר. “לפחות הפעם לא אחרינו הם רדפו", השבתי. “עדיף ככה, אחרי כל הקניות שאליהן היא סחבה אותי, אין סיכוי שהיה לי כוח לרוץ".

צחקנו ארבעתנו, איחדנו שולחנות וככה סיימנו את החופשה, בעברית יפה, בדיחות השמורות רק לנו וביתיות חביבה, בין קירותיו של הנכר.