בסוף השבוע האחרון חגגנו יום הולדת לאחד הילדים במסעדה טובה. כשהגיעו המנות העיקריות, כולן נראות ומריחות מצוין, אשתי ואני שלפנו את הסכו"ם, בעוד שלושת בנינו מיהרו לשלוף את הטלפון. זה התפתח לסשן צילומים של כמה דקות, שבו הם הנציחו את המנות בשלל זוויות ואפשרויות תאורה, תוך שהם מתרים בנו לבל נתחיל לאכול לפני שהכל יתועד בשלמותו. גם אחרי שהפלאשים כבו והתמונות עלו לרשתות החברתיות, העיסוק בטלפון לא נפסק. עכשיו הם חיכו לתגובות החברים, בתקווה שאלו יזילו ריר על התמונות.



כל זה עצבן אותי מאוד, וביטאתי בקול את דעתי: כל העיסוק הזה הוא שטחי, זה רק אוכל; הצורך להנציח את החוויה מנטרל את החוויה עצמה; ויש משהו עצוב ברצון שלהם לקבל פידבקים בלתי-פוסקים מהסביבה, במקום פשוט ליהנות מהרגע.



הבנים שלי הניחו לי לסיים את הנאום הנמלץ, ואז ענו לי בלי למצמץ. במה זה שונה, הם אמרו, מזה שאתה מעלה לפייסבוק תמונות של נוף באמצע הטיול? או קטעים מתוך הופעה באמצע ההופעה? מה אתם משווים, נחרתי בבוז. זה אוכל, כו־לה אוכל. כל ה"מאסטר שפים" האלה שטפו לכם את המוח, והפכו את העיסוק בזה לסוג של דת. אה, באמת? ענה אחד מהם. אוכל זה משהו שאנשים הכינו בעצמם. יש בו תרבות ושורשים וידע וכישרון. כשאתה מצלם את האגמים שלך באלפים, זה סתם נוף שפשוט נוצר שם.



אוקיי, אבל זה לא העניין, ניסיתי לצמצם את התבוסה המסתמנת. העניין הוא שבמקום ליהנות מהאוכל המצוין שכרגע הגישו לכם, אתם עסוקים רק ב"מה יגידו החברים". יופי, אבא, ענה קטגור אחר. כי כשאתה באמצע הופעה של מאדנס באמסטרדם, ממש לא אכפת לך כמה לייקים תקבל התמונה שישר רצת לצלם.



האמת היא שהעליתי את התמונה רק אחרי ההופעה. אבל רק בגלל בעיות קליטה באולם. ובמילים אחרות, הם צודקים לחלוטין. הצורך הזה, הכפייתי לפעמים, להנציח את הרגע מתוך מטרה לזכות בתגובות מיידיות מהסביבה, הוא ממש לא עניין דורי. פערי הגילים מתבטאים אולי בפלטפורמות ובמידת השליטה בטכנולוגיה (הבנים שלי לא מכירים אפילו בעצם המושג פייסבוק. החיים שלהם באינסטה), אבל המהות זהה. אחרי הכל - המושג "לרוץ לספר לחבר'ה" הומצא הרבה לפני שצוקרברג אפילו נולד.



כשחושבים על זה עוד קצת, המסקנות נהיות עגומות עוד יותר. כשנער בן 15 מחפש חיזוקים ואהבה מיידית מהסביבה, מדובר בצורך הגיוני לגמרי. כמעט מתבקש. האישיות שלו עדיין לא מעוצבת, ועוד אין לו מספיק הישגים אובייקטיביים כדי לנופף בהם אל מול הסביבה. ובעיקר אל מול עצמו. אבל כשגבר בן 50, שעבר הרבה בחיים ויש לו לא מעט רגעים נאים ברזומה, עדיין מחפש סוג של הכרה והערכה דרך כמות גדולה של לייקים - זה כבר מדאיג.



ואולי לא. אולי אנחנו חיות שלא מפסיקות לחפש קרבה וחום אנושי בכל גיל? מובן שזה משתנה מאדם לאדם, בהתאם למידת החסך של כל אחד (אני חושד שכשמדובר בכותבים, זהו חסך שלא מתמלא לעולם). ועדיין, נדמה לי ששלמה ארצי שוב צדק. הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.



זה עשוי להסביר את מידת הרוגז שלי במסעדה (פרט לעובדה שהייתי כבר ממש רעב, והם לא אפשרו לי לאכול) - ההתנהגות של הילדים שלי פשוט שיקפה לי את עצמי.



ובכל זאת, יש הבדל אחד מהותי בין הדורות: הטכנולוגיה. או היעדרה, במקרה שלנו. ניסיתי למשל לשחזר את שני הטיולים הגדולים שערכתי אחרי הצבא, באפריקה ובדרום־אמריקה. זה קרה בשנות ה־90, והנתק התקשורתי מהארץ היה מוחלט כמעט. אני זוכר היטב רגעים ספציפיים שבהם עברה לי בראש המחשבה: "אחח, אם רק החברים שלי היו יכולים לראות איפה אני עכשיו". אבל הם לא יכלו. ולכן נאלצתי לוותר על הפידבק ולהתרכז בחוויה עצמה. בדיעבד, זאת הייתה מתנה יקרה מפז שתלווה אותי תמיד. מתנה שלילדים שלנו כבר לא תהיה אף פעם.



***



על הסכין


1. רשימת השירים המושמעים ביותר של 2019 חושפת מה שנטען פה מזמן. החומות במוזיקה הישראלית הולכות וקורסות. אליעד במקום הראשון, סטטיק ובן־אל עם סטפן ועדן בן־זקן בשני, אייל גולן ובניה ברבי בשלישי ו"שבט אחים ואחיות" ברביעי. כל השירים האלה הם מעין מיקס סגנוני, רובם גם פרסונלי, והערבוב הזה בריא ומשמח.



2. יש רכבת מהירה מתל אביב לירושלים. 33 דקות - ואתם שם. נכון, זה כבר היה צריך לקרות מזמן. ולקח שנה מההכרזה ההיסטורית עד לקו הרציף, שלא עוצר בנתב"ג. ועדיין. אם מוסיפים את זה לכבישים המעולים שנחנכו בצפון בשנים האחרונות, אפשר לדבר על שיפורים תחבורתיים אמיתיים במדינה. עכשיו רק שתבוא הרכבת הקלה.



3. בעולם רווי מותחנים, כולל מסה נכבדת מהמדינות הסקנדינביות, יו נסבו היה ונותר יחיד ומיוחד. "משטרה", הספר העשירי בסדרת הבלש הארי הולה שלו, יצא עתה בעברית (הוצאת בבל), והוא מצליח לשמור על אותה רמה גבוהה במיוחד של מתח, עניין ואינטליגנציה שהופגנה בקודמיו. הארי הולה נותר המיזנתרופ האהוב עליי ביותר.