יום חמישי שעבר עמד כולו בסימן סערה וסער. בחוץ השתוללה סערה חורפית, בירושלים נרשמה שוב אלימות קשה כשהאזרח עמוס סער ז”ל נרצח באכזריות (בגלל ריב שכנים ככל הנראה), ולהבדיל, בעשרות מוקדים ברחבי הארץ הלכו חברי הליכוד להכריע בבחירות מקדימות שכפה גדעון סער. מצד אחד, זהו יום של דמוקרטיה אמיתית בליכוד. מצד שני, זהו יום של סער רגשות ברשתות החברתיות. בקבוצות הוואטסאפ הליכודניקיות במיוחד נפרצו כל הסכרים והשתוללה סערה נגד מי שקם להתמודד באופן הכי דמוקרטי על ראשות הליכוד ונגד השלטון ה”נצחי” של ביבי.

ברור מלכתחילה שלסער לא היה כל סיכוי. הסערה הפנים־ליכודית שחולל לא גרמה לו להשיג את מטרתו, אבל לפחות הסעירה את השטח הליכודי, הכריחה את ראש הממשלה להקדיש את מרב סדר יומו בימים שקדמו ל־26 בדצמבר לחמישה־שישה מפגשים מדי יום עם קהלי הבוחרים, ולהלהיבם כדי להסיר ערעור מעל הנהגתו. הסערה שחולל סער שוב הוכיחה שיש מפלגה גדולה בישראל, שהיא גם תוססת וגם דמוקרטית, שמתנהלים בתוכה הכרעות דמוקרטיות, אך יש לה מנהיג בלתי מעורער באופן חסר תקדים. ניצחונו של נתניהו אכן היה סוחף.

כאמור, הפריימריז בליכוד הציפו תופעה מדאיגה. קוראים לה במילה אחת – שנאה. מתברר שלא רק מפלס הכנרת עלה בזכות גשמי הברכה, אלא גם מפלס השנאה בשל ההתמודדות הפנימית. גלי שנאה וצחנה צפו בעיקר ברשתות החברתיות, במקומות שבהם כל אחד יכול להביע את דעתו בלא צנזורה או ריסון עצמי. בעוד סער ואנשיו מנהלים מאבק לגיטימי, שומרים על איפוק יחסי, מגלים אחריות תנועתית, מבינים שלאחר הפריימריז שוב מתאחדים ופועלים יחד במפלגה אחת, בסיעה אחת ולמען מטרה אחת, בקרב תומכי נתניהו הוטחו לעברו אמירות קשות ביותר.

פריימריז בליכוד. צילום: פלאש 90
פריימריז בליכוד. צילום: פלאש 90


לא אלאה כאן בכל שלל הביטויים והאמירות הקשות שהטיחו ליכודניקים בחברם הליכודניק הבכיר, כגון “היום מביסים את תומך הערבים ואשתו השמאלנית”. אצטט כלשונה חברה אחת, עילגת, שכך כתבה, בין השאר: “סער נחש. ערפד שקרן, נבחר בשקר כשאמר שהוא תומך במר נתניהו וכעת רוצה להיבחר בשקר... רבים מאיתנו המתפקדים הפגועים מהמעשה הנבלה של סער לא יבחרו לעולם בסער. רבים רוצים לברוח מהליכוד במידה והפוטש של סער יצליח לו על ידי הליכודניקים החדשים והבוגדים מקדימה... סער... הבוגד יתקע למר נתניהו את הפגיון שלו האחרון” וכו’.

זה הדם הרע של שנאת אחים, שספק אם ייקרש בקרוב, שזרם בוורידי הפריימריז. ואני שואל: אם בבית פנימה סוערות רוחות מחוסרות רסן – אבוי, מה צפוי לנו במערכת הבחירות הכלליות, סיבוב שלישי, שנפתחת עתה, עם תחילת 2020? האם שנאה יוקדת תיתן בהן את הטון? האם מפלס האיבה בין המפלגות וראשיהן יעלה על גדותיו? האם התעמולה תהיה גדושת השמצות יותר ממה שחזינו באפריל ובספטמבר? האם בכלל ידברו במערכת הבחירות על נושאי מהות – ביטחון, כלכלה, בריאות, תחבורה וכיו”ב, או שמא שוב תתמקד התעמולה ב”כן ביבי, לא ביבי”? האם אנו צפויים ב־60 הימים הבאים “לשכוח” מהאיומים האיראניים ומבית הדין האנטישמי הבינלאומי שבהאג, להתעלם מאזהרות הרמטכ”ל על המצב המחמיר בכל הזירות העוטפות אותנו, לאטום אוזניים לזעקת המאושפזים, להמשיך ולגדף בפקקים, ולשקוע בקמפיין שכולו שנאת איש את יריבו הפוליטי?

אין ספק שבנימין נתניהו בעצמו ספג וסופג הסתה חמורה נגדו. הוא המטרה הראשית לחצי ארס שנורים לעברו מדי יום ביומו בהפגנות, במאמרים, בכנסים, בכל הזדמנות. לא תמיד זו ביקורת לשמה, לגיטימית וראויה בחברה דמוקרטית. לרוב אלה הם גידופים שכמותם אינם זכורים כלפי מי שהנהיג אי פעם את המדינה. העובדה ששלושה כתבי אישום מונחים לפתחו אינה סיבה להוסיף שמן למדורת המשטמה כלפיו. אבל כמי שניצב בראש הפירמידה, כמי שהינו ראש הממשלה של כולם, גם בממשלת מעבר, האחריות הממלכתית לשלמות החברה מונחת על כתפיו.

גם כאשר דעתו של בנימין נתניהו נתונה למאבק הפוליטי, להבטחת המשך שלטון הימין והליכוד לאחר ה־2 במרץ, אל לו לשכוח כי כמנהיג האומה, המשימה הראשונה במעלה בתקופת סער זו היא אחת: להנמיך באופן דרמטי את מפלס השנאה בעם שאינה יודעת גבול, בתנועה, בקרב כל המחנות הפוליטיים, בין ששנאה זו מוטחת מימין לשמאל, ובין משמאל לימין.