חסידי סאטמר בניו יורק בהלם. במשך עשרות שנים הם משקיעים מאמצים עצומים כדי להיבדל מהקהילה היהודית, כולל התרחקות מוקפדת מחסידויות הפועלות בברוקלין. הם נזהרים מכל שמץ של הזדהות עם גורמים יהודיים – ולפתע נחשפים לגילויי אנטישמיות ולהתקפות על יהודים בשכונת וויליאמסבורג, מרכז חסידות סאטמר. פתאום הם מוצאים את עצמם מול אותו גל אנטישמי שנחת לאחרונה על הקהילה היהודית בניו יורק. להיות חלק מהקהילה, על כל חלקיה וגווניה - על זה הסאטמרים אפילו לא חלמו. 
 
חסידי חב"ד בקראון הייטס עמלים קשה כדי לקיים ולטפח קשרים עם האוכלוסייה השחורה המתגוררת בשכונה, ועסקנים חב"דניקים מתפארים בכך לא פעם. אבל בשבוע שעבר אירעו בקראון הייטס שלוש תקיפות נגד יהודים חרדים. באחת מהן, אישה אפרו־אמריקאית התנפלה על שלוש נשים יהודיות ברחוב, סטרה על פניהן והשמיעה קריאות אנטישמיות.

”זה לא רק מפחיד - זה גם מפתיע", אמר לי עסקן חב"דניק, מוותיקי השכונה. באותו שבוע, סטודנט יהודי באוניברסיטת קולומביה בניו יורק הגיש תלונה נגד פרופסור שהתבטא לטענתו בסגנון אנטישמי מובהק. זה לא חדש - קולומביה ידועה זה מכבר כמוסד אקדמי שמכהנים בו פרופסורים בעלי נטיות אנטישמיות – אך לאחרונה נרשם גידול בגילויי איבה ואנטישמיות נגד סטודנטים יהודים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית.
 
גל התקריות האנטישמיות השוטף את ניו יורק הגיע לשיאו במוצאי שבת בעיירה מונסי, כאשר תומס גרפטון, גבר אפרו־אמריקאי, חדר לביתו של הרב חיים רוטנברג כשהוא חמוש במצ'טה, דקר ופצע חמישה יהודים בלבוש חסידי שהשתתפו במסיבת חנוכה, שניים מהם במצב קשה. 

אירוע דקירה במונסי, צילום: רשתות חברתיותאירוע דקירה במונסי, צילום: רשתות חברתיות

 

"תקופה בלתי נסבלת"
 
ההסברים שניתנים להתפרצות הגל בתזמון הנוכחי נשמעים קלושים. שיחות עם בכירים ועסקנים בקהילה היהודית מעידות יותר על מבוכה ואובדן עצות, מאשר על הבנה או על יכולת התמודדות עם התופעה. הממסד היהודי המאורגן שותק. מלבד הודעות לעיתונות המגנות את התקריות, אין לראשי הארגונים מה לומר ומה להציע. 
 
מי שמיהר ונחפז במוצאי שבת לביתו של הרב רוטנברג היה מושל מדינת ניו יורק, מריו קואומו. ראשי הארגונים היהודיים לא טרחו להגיע למונסי במטרה להביע צער ולהפגין הזדהות. בכירים יהודיים בניו יורק לא התבטאו במילים התקיפות ובסגנון הבוטה והחד־משמעי שהשמיע המושל. "המתקפה היא עדות לסרטן בגוף הפוליטיקה האמריקאית", הצהיר קאומו. "זאת תקופה בלתי נסבלת בארצנו".

לעיתונאים מחוץ לבית הרב אמר קאומו, "מדובר באמריקאים הפועלים בטרור נגד אמריקאים אחרים. האנשים האלה הם טרוריסטים והם צריכים להיענש בהתאם". המושל הגדיר את המתקפה כ"טרור ביתי" – מונח שאם יתקבל רשמית בממשל, יחייב פעולה מיידית נגד תוקפי יהודים. גם ראש עיריית ניו יורק ביל דה בלאזיו נקט לשון תקיפה וחריפה נגד גל התקריות האנטישמיות: "לא ניתן לזה להפוך לנורמלי החדש. נשתמש בכל הכוח כדי לעצור את התקיפות הללו אחת ולתמיד". 
 
אברהם פוקסמן, שעמד בראש הליגה נגד השמצה כמעט יובל שנים, לא מתרשם מההצהרות הלוחמניות. בראיון ל"מעריב" מסביר פוקסמן כי אנטישמיות היא "חיידק שאין נגדו תרופה. זהו חיידק שפועל ותוקף לפי תנאי הסביבה והאווירה החברתית. זהו חיידק שזקוק לעידוד מהסביבה. והסביבה בארצות הברית כיום ידידותית לחיידק". לדבריו, אחד הגורמים להתפרצות הוא "חוסר אחריות והיעדר תגובה מצד הרשויות המקומיות כלפי גורמים קיצוניים". 
 
פוקסמן מביא כדוגמה את ועד החינוך העירוני בג'רזי סיטי שבו מכהנת אישה הידועה בהתבטאויותיה האנטישמיות. לדבריו, "גם הלכי רוח של זעם, תסכול ועוינות, הרווחים היום בארצות הברית, מזינים את חיידק האנטישמיות". פוקסמן מסביר כי מניסיונו בראשות הליגה למניעת השמצה וממעקבים של הליגה ב־10־20 השנים האחרונות, התברר כי בתקופת החגים נרשמת עלייה במקרי גילויי האנטישמיות. "לפי מחקר של הליגה, כ־30% מהאמריקאים מאמינים שיהודים צלבו את ישו", הוא אומר. "התקרבות החגים הנוצריים מזכירה להם את אשמת היהודים, והתגובה היא תקיפות נגד יהודים". 
 
הנשיא דונלד טראמפ הגדיר בציוץ בטוויטר את התקיפה במונסי כ"אנטישמיות מרושעת". אבל בשיחות עם פעילים בשכונות יהודיות עלה שמו של טראמפ כמי ש"שחרר רגשות גזעניים והלכי רוח נגד מיעוטים ומהגרים בארצות הברית". אחד מהם אמר כי "החרדים והחסידים היו אלה שתמכו בטראמפ ואוהדים אותו. עכשיו הם מקבלים את גמולם". 
 
פוקסמן נזהר שלא לערב את שמו של טראמפ בהתפרצות האנטישמיות בשבועות האחרונים, אבל לדבריו, "חלק מהשינויים הסביבתיים שחיידק האנטישמיות ניזון מהם הם התבטאויות של הנשיא נגד מיעוטים, שהתפרשו כגזענות". 
 
גורם נוסף לעלייה בתקריות נגד יהודים, טוען פוקסמן, הוא החשיפה התקשורתית הגדולה שאמצעי התקשורת מעניקים להן. "בשנים שבהן כיהנתי בראשות הליגה, העיתונות באמריקה כמעט ולא התייחסה לדוחות ולסקרים השנתיים שפרסמנו על היקף גילויי האנטישמיות", הוא אומר. "היום העיתונות והטלוויזיה מפרסמות ומדווחות על התקריות כחדשות ראשיות. זה טוב ולא טוב. זה טוב כי אסור לשתוק. אבל החשיפה הגדולה גם מעודדת גורמים קיצוניים ויחידים לתקוף יהודים". 
 
פוקסמן, כאמור, מתייחס בהסתייגות להצהרות של המושל קאומו ושל ראש העיר דה בלאזיו כי יפעלו לחוקק חוקים נגד אנטישמיות: "יש די חוקים נגד גילויי איבה. הבעיה היא שלא אוכפים אותם והמשטרה לא פועלת כראוי וכנדרש ליישם את החוקים". 

ביל דה בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק. צילום: רויטרסביל דה בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק. צילום: רויטרס

 
"יוצאת מהצל"
 
גם איוון ברנשטיין, מנהל סניף הליגה למניעת השמצה באיזור ניו יורק, נשמע סקפטי לגבי הצהרתו של דה בלאזיו כי יגביר את נוכחות המשטרה בשכונות היהודיות. "נוכחות משטרתית חשובה אבל איננה מספיקה", הוא אומר. "צריך הרבה יותר. חייבים לתכנן וליישם פעולות ברמת המיקרו כדי להגיע לצעירים ולנוער. אף אחד לא נולד שונא ואויב. איבה היא התנהלות נלמדת".
 
אריק יופה, שכיהן כנשיא התנועה הרפורמית, אומר בראיון ל"מעריב" כי יש להפריד את ההתפרצות האנטישמית הנוכחית לבעיה לאומית־ארצית ולבעיה מקומית ניו־יורקית. "מדובר בתופעה מסובכת שאין לה פתרון פשוט", הוא אומר. "בתחום הלאומי, כשאנו מדברים על אנטישמיות, אנו מדברים על הרבה דברים בבת אחת. על תנועת אלט־רייט, לאומניות לבנה, תופעה בקמפוסים ובקרב אינטלקטואלים שמאלנים, הפופוליזם של טראמפ עם ביטויי האנטי הגירה שלו.

מה שברור הוא שהאנטישמיות, שהיא עדיין תופעה שולית בארצות הברית, מתחילה לצאת ולהגיח מהצל. הירי ביהודים ותקרית הדקירה במונסי הפחידו את הקהילה היהודית. זה בולט במיוחד בבתי הכנסת. בתי כנסת, שהם מרכז החיים היהודיים, צריכים להיות מקומות בטוחים. אבל בכל בית כנסת באמריקה, ויש אלפי בתי כנסת באמריקה, דנים היום על איזה חלק מהתקציב צריך להקדיש למימון עלויות אבטחה ושכר מאבטחים". 
 
בניו יורק, סבור יופה, הדברים מורכבים יותר. "הממשל מגיב באיטיות", הוא אומר. "דה בלאזיו מקיים ומטפח יחסי ידידות עם המגזר החרדי־אורתודוקסי ואי אפשר להאשים אותו באנטישמיות, אבל מדוע הוא לא היה תקיף יותר? אני חושב שזה מבטא חוסר יוזמה, וגם חוסר רצון מצדו להודות שהאנטישמיות יוצאת מהצל. זה לא שראש העיר עוין את היהודים. אבל כמו רבים אחרים, כולל יהודים, הוא עיוור ומשוכנע שאנטישמיות כאיום ממשי היא תופעה ששייכת לעבר". 
לדברי יופה, "השאלה הגדולה עכשיו היא, בעת שהימין היהודי בקהילה מאשים את השמאל באנטישמיות והשמאל היהודי מאשים את הימין – האם הקהילה היהודית, על כל חלקיה ואגפיה, מסוגלת להתאחד ולהתלכד במטרה ליישם אסטרטגיה משותפת למאבק באיום המחודש". 
 
מהשיחות, במיוחד עם רבנים בשכונות, מופנות גם אצבעות מאשימות נגד הממסד היהודי והארגונים היהודיים בשל חוסר המעש והיעדר תוכנית פעולה לבלימת אנטישמיות. הרב צבי אוטנר, פעיל בקהילת ברוקלין, טוען כי "יש להבדיל בין ההתפרצות לבין המניע. ההתפרצות היא תוצאה טכנית של אנטישמי אחד שמרים ראש, ואחרים רואים ששום דבר לא נעשה. תגובותיו של ראש העיר ושל הנציגים היהודים עלולים לגרום להתפרצות להתרחב. כל תקרית שאין עליה תגובה מזמינה את התקרית הבאה. הפתרון הוא התארגנות יהודית לשמירה והגנה עצמית. כשהתוקף הבא יחטוף אז אפקט הדומינו יעבוד הפוך. התוקף הבא כבר יחשוש יותר".