לפעמים החיים יותר מורכבים ממה שהם נראים. קחו לדוגמה את הריב החוקתי־שיפוטי שמתנהל בימים אלה ב"הכוכב הבא". בעוד כולנו ספונים בביתנו מפאת הקור, הגשם וסכנת מחלת השפעת, השופטים המלומדים מצביעים כחול או אדום, מעלים או מעיפים את אלה שחלומם הגדול, עאלק, הוא לייצג את ישראל באירוויזיון. למה עאלק? כי לייצג את ישראל באירוויזיון אינו חלום אלא תוצר של חלום. החלום הוא אולי להיות זמר, לשיר ולהצליח. זה כמו שחלומם של רבים הוא להיות מפורסם, אף על פי שהפרסום עצמו הוא תוצר של כישרון. רק שהבעיה עם כישרון היא שהוא מצרך נדיר ובעיקר מולד: או שיש לך אותו או שאתה ממש לא בכיוון. אי אפשר לרכוש אותו או לשכנע אנשים שבורכת בו, לכן הוא הפך לפאסה. להיט התקופה הוא להיות טאלנט, ומי שלא מצליח להיות טאלנט תמיד יכול להיות כוכב רשת.
אבל עזבו את זה ובואו נדבר רגע על ניקי גולדשטיין. הוא כנראה אדם מאוד נחמד ובתחומו הוא מאוד מצליח. תחומו הוא בידור, במה וחיקויים של צביקה פיק. לאחרונה פורסם שהוא גם מועסק כקול הצללים של פיק בפסטיגל, עבודה שעד עכשיו לא ידענו שהיא קיימת בכלל. אבל להיות רק הקול שמאחורי אינו מספיק, וניקי רוצה אירוויזיון. הרצון שלו מעלה את סוגיית "הקריירה השנייה". אנשים שעסקו רוב חייהם בתחום אחד, נניח רפואת גסטרו, ומעוניינים לעשות מפנה תעסוקתי דרמטי ולהפוך להיות סטנדאפיסטים, למשל. או אז הם נתקלים בקושי קטנטן: קהל הלקוחות מסרב לקבל את השינוי. אפשר להבין את זה. כמו שלא הייתי רוצה לדעת שמי שמטפל בשפעת שלי שואף בכלל לעמוד על במה ולהצחיק, כך לא הייתי רוצה לשכב על שולחן הניתוחים ולראות מאחורי מסיכת המנתחים את ישראל קטורזה עומד לחתוך אותי, רק כי זה היה חלומו הגדול. אז אותו ניקי גולדשטיין הגיע ל"הכוכב הבא", ובניגוד לדימויו המשעשע מאוד הוא בחר לשיר בלדות מדכדכות. מועמדותו נתקלה בקשיים, לאו דווקא בגלל יכולותיו אלא בגלל דימויו. יש שאהבו ופרגנו, כמו רותם סלע, שאמרה את הדברים במבנה התחבירי הייחודי רק לה: "שכאילו עם קריירה כמו שלך, קריירה מפוארת, וכולם כבר חושבים עליך, ויש דעה עליך, וואללה איזה אומץ".
לעומתה השופט אסף אמדורסקי התנגד למהלך של גולדשטיין. אמדורסקי טען שמי שניתב את עצמו להגיע להיות יצפאן לא רשאי לחשב מסלול מחדש ולדהור לכיוונו של יזהר כהן. ודווקא משום שניקי מוצלח כבדרן, מעט מביך לראות אותו מנסה להגיע לבמת האירוויזיון עם הניסיונות שלו לשיר. ויותר מזה, אמדורסקי טען שהאשליה לגבי הגעה לגדולה ופריצה לבמות מתחילה להיות "לא לגילנו". כמו שכבר אמר קהלת, יש גיל לכל דבר ועת לכל חפץ. עת ללדת ועת לשיר, עת לבדר בפסטיגל ועת לפזם באירוויזיון. או בקיצור, ניקי, זנח את חלומות הילדות שלך והמשך לחקות את צביקה פיק, כי זמר אמיתי לעולם לא תהיה. או עוד יותר בקיצור: אחי, אתה זקן, רד מזה. הטענה של אמדורסקי מגוחכת, מטופשת, חסרת בסיס, בוודאי לא מקצועית ובעיקר עתיקה להחריד. אם היא הייתה נכונה, ראש הממשלה בנימין נתניהו היה נשאר מוכר רהיטים, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היה ממשיך להיות איש עסקים לנצח, ונפתלי בנט וניר ברקת היו עדיין עושים כסף בהייטק. בנוסף לזה, אמדורסקי אולי שכח שאומנים גדולים כמו מאיר אריאל ואהוד בנאי התחילו מאוחר יחסית (בנאי הוציא את אלבומו הראשון "אהוד בנאי והפליטים" בגיל 34, ואריאל הוציא את "שירי חג ומועד ונופל" בגיל 37). ואי אפשר לשכוח את סוזן בויל, שפרצה לתודעת הציבור בגיל 47, אחרי שהתגלתה על במת התוכנית "לבריטניה יש כישרון" ובהמשך מכרה תשעה מיליון עותקים מאלבומה הראשון ברחבי העולם.
קשה לנו לקבל את אלה שרוצים להשתנות באמצע החיים. כבר הכרנו אותם כמו שהיו והתרגלנו לראות אותם מסודרים ועם מקצוע, פתאום הם רוצים ללכת עם החלום, להגשים בגדול, להצליח בענק ועוד כל מיני קלישאות ניו אייג'יות טחונות שמאפשרות לכל אחד להאמין שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה בכל גיל. אבל הקושי הוא שלנו, של האסף אמדורסקי הקטן שנמצא בכל אחד מאיתנו, שרק מבקש מאיתנו להוריד, להפסיק, לעצור ולדכא את החלומות.