לפני כשלושה שבועות נערך ערב התרמה לכבודו של המוזיקאי המוכשר קובי רכט. לאור מספר פרסומים על מצבו הכלכלי הרעוע, התאגדו כמה מחבריו האמנים וערכו את המופע במטרה להקל מעט על חייו. קיומו של המופע שוב העלה לדיון ציבורי את סוגיית מצבם הפיננסי של האמנים הותיקים-נושא שעלה לכותרות מספר פעמים בשנים האחרונות, למשל כשאריק סיני התוודה על היותו פושט רגל, וכמובן במותו הטרגי של גבי שושן ז"ל, ששם קץ לחייו כשהוא במצב כלכלי קשה.
לצד תגובות אוהדות ואמפתיות כלפי רכט, סיני ושושן, קשה היה שלא להבחין בכך שחלק נכבד מהתגובות באתרים השונים וברשתות החברתיות היו חומלות פחות. "למה בעצם", שאלו גולשים רבים, "מצפים מהמדינה לעזור לאמנים הותיקים? הרי מדובר באנשים שהיו כוכבים גדולים, טעמו מהעושר והתהילה, ולא ידעו להתנהל נכון ולשמור כסף בצד ליום סגריר". מדובר בעמדה לגיטימית, גם אם אכזרית מעט לטעמי, אלא שהבעיה מתחילה בכך שכשאמן ותיק כן עושה מהלכים על מנת להתקיים בכבוד, הוא חוטף קיתונות של אש.
מה לא נאמר על הפרסומת החדשה של בזק, בה לצדו של הפרזנטור הקבוע, גידי גוב, משתתף רמי פורטיס, ו"תלוי על הצלב" הקלאסי מתחילת שנות התשעים הופך ל"תלוי בנתב". הפרסומת המשעשעת הפכה את פורטיס כמעט לאויב העם: טורים נוקבים וביקורתיים בעיתונים, קטע סאטירי ב"גב האומה" בו ליאור שליין ויהלי סובול הציגו איך ניתן למכור נכסי צאן ברזל אחרים לפרסומות, ובעיקר המון תגובות ברשתות, בהן מעריציו לשעבר מבכים את התמסחרותו והפיכתו של הפאנקיסט העברי הראשון לפרזנטור של קונצרן תקשורת.
פורטיס, צריך לזכור, הוא אחד האמנים הישראליים המעניינים והפוריים ביותר של העשור האחרון. הוא אמנם נמצא בגיל ובמעמד שבו הוא יכול, אם רק ירצה, לחיות אך ורק על "ניצוצות" ו"שקיעתה של הזריחה", אבל במקום זאת הוא ממשיך ליצור אלבומים חדשים, מצוינים, שמבקשים לומר אמירה אמנותית עמוקה יותר מאשר מקבץ להיטי פופ רגעיים: "פורטיס משולש" (2009), "החבר אני" (2011) ו"תולדות הכותרת" (2015) זכו כל אחד, בתורו, לשבחי הביקורת.
במקביל, הוא העלה מופעים מושקעים כגון "פורטיס באופרה" או מופע האיחוד של פורטיסחרוף, שייערך ב-20.5.20 באמפיפארק רעננה. ניתן להניח שיותר מדי כסף לא יצא לו מכל אלו. עוד ניתן להניח שאלמלא הופיע בפרסומות או שימש כשופט בתוכנית "אקס פקטור", מהלך נוסף שזיכה אותו בביקורות קשות, ספק אם היה מצליח להוציא לאור את שלל הפרויקטים הנ"ל.
אז מה בעצם אנחנו רוצים מהאמנים שלנו? שגם ייצרו עבורנו מוזיקה איכותית, גם יימנעו מ"התמסחרות", וגם יהיו במצב כלכלי טוב ולא יזדקקו לתרומות. עד כמה שהדבר מצער, נראה שבישראל של 2020 שלושת הדברים האלה לא יכולים ללכת ביחד. אפשר לוותר על הראשון ולייצר מוזיקה פופוליסטית, אפשר לוותר על השני ולהפוך לכוכב פרסומות. מה שאי אפשר לעשות זה גם לצפות מהמוזיקאים להיות קדושים יותר מהאפיפיור, וגם לכעוס עליהם כשהם משלמים על כך מחיר כלכלי.