כמדינה המורגלת בהגזמות ללא קנה מידה, הכל אצלנו הרבה מדי: יותר מדי גשמי זעף בזמן קצר, כשסכנת ההצפות והנזקים לאדם ולרכוש גוברת על השמחה שבשנה גשומה. יותר מדי שפעת אלימה ומגיפתית, שמכה בעיקר באלה שזלזלו בהתחסנות נגדה. עודפי התרברבות על חיסולו המוצדק של סולימאני, כולל הצהרות מיותרות של רה”מיהו עם הרמזוּז לבוחרים שבעצם כאילו “אנחנו לא קשורים כלל לחיסול”, פלוס קריצה ממזרית. גודש של ויכוחים על הלגיטימיות של הקמת ועדת הכנסת לדיון בבקשת החסינות של חסיניהו, הנרדף תְּפוּר התיקים והמתקרבן.
ואיש אינו עוסק בעובדה שכמעט מחצית מחברי הכנסת הזמניים (לרבות היו”ר הזמני יולי, שמטיל וטו פחדני ולא ממלכתי על הקמת הוועדה) מוכנים לתמוך בחסינות מתועבת למי שסוחב לא רק שלושה תיקים, כולל אשמת שוחד כבדה, אלא גם חשדות פוטנציאליים. בינתיים, פטר אותו היועץ המשפטי לממשלה מלהיחקר עליהם: אי־ידיעתו על מעללי מקורביו בנושא הצוללות, ההסכמה למכירת הצוללות למצרים ועקיפת שר הביטחון והרמטכ”ל, עסקאות בן הדוד עם טיסנקרופ וגם פרשת המניות והמשך תלונות עובדות במעון בבלפור. כל מה ש”הושכח” ימשיך לרחף מעל ראש חשוּדיהו כעננים שחורים.
מול השיטפונות הקשים והמיותרים האלה, יש גם חֶסֶר מוחלט, יובש ושתיקה בכל הקשור למאמציו הממושכים והחשוכים של מבקש החסינות הנ”ל, בעזרת שקרים חצופים, עלילות כזב והסתה, להאשים את מערכות החקירה, המשטרה, הפרקליטות, היועמ”ש, עדי המדינה, היריבים הפוליטיים בשמאל ובמרכז, החוק ובתי המשפט, בקשירת קשר לרדיפתו, לסלקו מכיסאו וממבצרו בבלפור.
אז מדוע משקל מאמציו הדורסניים האלה, בפיו ובמעשיו ובאמצעות הפרוֹקסיס שלו, והאגרסיביות כלפי כל מי שאינו נתניהו’ס, והפילוג והשנאה שהוא זורע בעם, עם הלגיטימציה לשחיתות, לגזענות, לפגיעה בזכויות האדם ולאחיזת המדינה באשכיה והנהגתה במשך כשנה, דרך שלושה סבבי בחירות ובזבוז מיליארדים רק למטרת הישרדותו – מדוע כל זה לא מבשיל לתיקי חקירה? הרי יש כאן חשדות פוטנציאליים להסתה, לתעמולה ולהעללה, לחבלה בחקירות, להטלת אימים, לעידוד למרי, לשיבוץ נאמנים נרצעים בעמדות מפתח (מבקר המדינה, שר המשפטים) ולהשגת הנחות והקלות (מימון עורכי דינו, בחקירותיו ובמשפטיו), שלא כל אבוטבול וגרינברג זוכים להן.
ומהעבר השני יש חֶסֶר גדול גם במה ששרד ממפלגות השמאל: העבודה, שאריות מפא”י שהקימה את המדינה והעלתה אליה את בניה מכל הגלויות, מסרבת בעקשנות להתאחד עם המחנה הדמוקרטי (מרצ, ישראל הדמוקרטית והתנועה הירוקה). עמיר פרץ, נאמן לאידיאולוגיה של הליכה לשלום, שמירת הדמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות האדם והאזרחים, ליברליזם ושוויון (גילוי נאות: תמכתי בו כשהתמודד על ראשות העבודה ב־2005), מתנהג באטימות ובעיקשות.
אולי פרץ אינו מבין שגם העבודה לבדה עלולה להיות אבודה בבחירות אלה, כמו המחנה הדמוקרטי. ההישג שבעמידתו בפיתויי הרה”מיהו להצטרף לקואליציה שלו יימחק באסון שיגרום סירובו (אולי בגלל שותפתו אורלי לוי־אבקסיס, המגלה עיקשות נעלבת כשל אביה, בשעתו) לאיחוד גוּשִׁי של השמאל־מרכז בראשותו?
פרץ, עם כל ניסיונו הרב וגילויי האומץ והתבונה שלו בעבר, עלול להירשם בהיסטוריה כאחראי לחיסול העבודה והשמאל ולכך שהנאשם פליליהו ימשיך להיות ראש ממשלה חסין וחנוּן עוד שנים הרות אסון. אז קום עמיר, הסר את המכסה מהמשקפת והפעל את מערכת כיפת הברזל הפוליטית שלך.