עוד ספר על פרל הארבור? למה?" שואל וממהר לענות ניקולס בֶּסְט, סופר שהתמחה בכתיבה על מאורעות היסטוריים. הנימוק שהוא מביא בהקדמה מתרץ גם את אופיו של החיבור הדלגני הזה. בסט התחיל את הקריירה שלו כעיתונאי, וכישוריו המקצועיים מתגלים כאן מצדם הקליל. הוא נולד בקניה (1948) להורים אנגלים־אירים, ורשימת חיבוריו מעידה על היותו נברן ארכיונים חובב טריוויה. הוא אינו מתיימר להציע ניתוח חדש של האירועים שחוללו את התפנית המכריעה במלחמת העולם השנייה. אין הוא מתחזה להיסטוריון בעל תובנה רעננה. הוא פשוט מקיים סיור סובב עולם בימים שקדמו לרגע שבו המטוסים היפניים עטו על מעגן הצי האמריקאי הסמוך להונולולו. והוא מוסיף לתור את העולם ואת סלבריטיו גם לאחר המתקפה על פרל הארבור.
ההיצמדות לשאלה נטולת המשקל "איפה היית כשהיפנים הפציצו את פרל הארבור?" מעוררת עניין ברמה שטחית למדי, אך עם זאת היא מעלה מחשבות רלוונטיות לכל עת. ודאי כך אחרי סוף השבוע שבו האמריקאים הרגו את קאסם סולימאני האיראני, המפלץ התורן ברשימת אויבי האנושות. גם הדיוטות מבינים שאירוע מעין זה עלול להצית מלחמת עולם שאין ממנה חזרה. כיוון שנימת הטקסט של בסט אינה דרמטית, יש בה אפילו משהו חפיפי, מתאפשרת קריאה מתוך התמקדות בקלות הקטלנית שבה נגררות אומות למערבולת דמים. בכל מקרה, הספר לא נועד למי שרוצים להתוודע לראשונה להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. מושגים שונים מושלכים אל הדפים בלא הקשר או הסבר בהערות שוליים, וגם התרגום נסחף לעתים אל סרבול שמפריע לבהירות.
"אנשים בכל מקום הושפעו מפרל הארבור", מתרץ בסט בהקדמה. "היה זה אחד מאותם ימים נדירים בהיסטוריה של העולם, בדומה לשביתת הנשק ב־1918 או לרצח קנדי, שבו (...) מיליוני בני אדם מהשורה זכרו בדיוק היכן היו ומה עשו כאשר שמעו את החדשות". לקט הרשמים אינו מדיר את היפנים מהשתתפות שוויונית בסיפור. הוא מביא את רשמיו של מפקד טייסת התקיפה היפנית מיטסואו פוצ'ידה, שהוביל את אנשיו עד מעל למעגן הצי האמריקאי, הפציץ, ואז נשכב על בטנו כדי להיטיב לראות את הנזקים שגרם. בסט מתאר את חילוקי הדעות ששררו בקרב מפקדי הצבא והפוליטיקאים היפנים בנוגע למתקפה, כמו גם את היסוסיו של הקיסר הירוהיטו. רוזוולט ויועציו מוצגים בהתלבטויותיהם באותו נוסח תקצירי שבו מתוארים הדיונים בקרב מקבלי ההחלטות היפנים. בסט עושה את המיטב כדי לשרטט מפה אנושית פיקנטית כפי שהתגלמה סביב אותו תאריך שייזכר, 7 בדצמבר, 1941.
בשולי האירועים נמצאו סופרים כג'יימס ג'ונס, חייל בהונולולו ("מעתה ועד עולם"), קורט וונגוט (שהוחזק בשבי בדרזדן), אדגר בורוז ("טרזן") וסלינג'ר (שהתגייס והשתתף בפלישה לנורמנדי) ושחקנים כקירק דוגלס (שרצה להתגייס לקורס טיס) ומרלן דיטריך (הגרמנייה ששהתה בארצות הברית ושמחה על כך שעכשיו אמריקה תצטרף למאבק בנאצים). בסט מזכיר גם את מי שהיו אז צעירים ובהמשך הפכו למנהיגים, ג'ק קנדי, מנחם בגין, חיים הרצוג. הוא מאזכר את צ'יאנג קיי צ'ק ומאו טסה טונג הסינים, שחדלו מהמאבק הפנימי והצטרפו לכוחות הברית כדי לסלק את האויב היפני. באותו שבוע מסויט מבקר בסט במצרים, ברומא, בברלין, ברוסיה המושלגת, שחיילי הוורמאכט שוקעים בה בלי ציוד חורפי, בסינגפור ובמרחבי הים שמול חופי מלזיה (של היום), שם מטביעים המטוסים היפניים את שתי ספינות הדגל המרשימות של הצי הבריטי. בפרק המצמרר ביותר מתאר בסט בפרטנות את שיטות הרצח ההמוני שהנאצים ניסו באותו שבוע לראשונה על יהודי ריגה.
המחבר מצטט את אד מורו, השדרן האמריקאי הנודע, שהפריך את טענת הקונספירציה שיוחסה לרוזוולט, כאילו ידע על התקיפה המתוכננת והמתין להתרחשותה כאליבי להכרזת המלחמה. רוזוולט ואנשיו ידעו שהיפנים מתכננים מתקפה כלשהי, אך העדיפו שהתוקפנות תבוא מצד היפנים תחילה, כשסברו שהמתקפה תתבצע ביעדים מרוחקים מאמריקה. הזחיחות והשאננות של הפיקוד האמריקאי בהוואי מובלטות בפירוט מעשיהם של אנשי מפתח באותו בוקר ראשון מנומנם. הצבת ספינות התקיפה האמריקאיות כברווזי מטווח במעגן שיחקה לידי היפנים, אשר מצדם התאכזבו כשלא מצאו את נושאות המטוסים האמריקאיות בפרל הארבור.
מכל האנקדוטות המובאות כאן מרתקת זו המתארת את מצוקתו של אד מורו, שזומן אל הבית הלבן לאחר התקיפה ופגש נשיא מזועזע ממספר האבידות. מורו החליט על דעת עצמו שלא לדווח למאזיניו על מספר ההרוגים. "הוא חזר למלונו ובילה את שארית הלילה בצעידה הלוך ושוב בחדרו, ולא הצליח להחליט אם נהג בטיפשות כשהחליט לוותר על הסיפור הגדול ביותר בקריירה שלו". ניכר שבסט, עיתונאי שנשאר עיתונאי גם כשהחל לכתוב ספרים, הבין ללבו של מורו.