בעולם מתוקן, לא היינו צריכים, מי לגלות ומי להיזכר ומי להתלבט מה עושים עם זה, שהיועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד איל ינון, מצוי בניגוד עניינים, אלא ינון היה מודיע ביוזמתו שהוא מונע את עצמו מעיסוק בעניינים שלא ראוי שהוא יטפל בהם. בעולם מתוקן, במקום לדאוג לשמו הטוב של ינון, הייתה מקהלת כתבי המשפט חובטת בו ומגחיכה את הטענה שלו כי הוא עוסק רק ב"עניינים פרוצדורליים" ומסבירה לו בעברית פשוטה שכאשר יש ויכוח בין הליכוד לבין כחול לבן אם ניתן לקיים דיון על חסינות לבנימין נתניהו לפני הבחירות, הפרוצדורה היא כל הסיפור.
בעולם מתוקן לא היינו נזקקים למסמך שחתמה עליו עו"ד עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ובת זוגו של ינון, שלפיו "בהתאם להסדר למניעת ניגוד עניינים שעליו חתם עו"ד ינון, הוא לא יהיה מעורב בטיפול בעניינים המצויים בטיפולי" - אלא מבינים לבד שמה שעושה ינון אינו מתקבל על הדעת.
אבל פה הבעיה. אנחנו כבר מזמן לא חיים בעולם מתוקן אלא במציאות עקומה, שבה כל מה שהיה אמור להיות ברור הופך למסובך ומורכב ומושפע מהפוזיציה של כל מי שעוסקים בו.
הסיפור של ינון כל כך פשוט, עד שכמעט מביך לבזבז אנרגיה להסביר אותו. מררי, זוגתו, היא בכירה בפרקליטות, ובמסגרת תפקידה ישבה בצוות שעסק בתיקי נתניהו ושבסופו של דבר הביא להחלטה להעמיד את ראש הממשלה לדין. נתניהו - ואין זה משנה אם בצדק אם לאו - פנה לכנסת בבקשת חסינות. הוא הסביר בה שכתב האישום, זה שמררי הייתה חברה בצוות שעבד עליו, הוגש נגדו באופן מעוות ומפלה ותוך אכיפה בררנית.
זה בדיוק מה שנתניהו יגיד גם בדיונים שבהם יוחלט אם להעניק לו חסינות אם לאו. אם נתניהו מאשים את זוגתו של ינון ואת הצוות הרחב שעסק יחד איתה בתיק בהאשמות קשות שכאלה, אזי ינון, בן זוגה, אינו יכול לגעת, גם לא במקל ארוך, בשום דבר שקשור לסיפור הזה. לא במהות, לא בפרוצדורה ולא בארכיטקטורה.
רק תארו לעצמכם מה היה קורה לו היה הסיפור הפוך. לו קבע היועץ המשפטי של הכנסת שאין אפשרות לקיים דיון על החסינות לפני הבחירות, ואז היה מתברר שרעייתו חברה בצוות הפרקליטים של נתניהו. כמה זמן מסך הייתה ממלאת אז מקהלת דוברי מערכת המשפט בתארה את חומרת האירוע והריח הרע הנודף ממנו.
שמעתי השבוע את אחד הפרשנים מסביר שאין בדבר זה שום ניגוד עניינים, משום שעו"ד מררי אינה מייצגת את האינטרס האישי שלה אלא את זה של הפרקליטות, קרי של המדינה. יופי של אמת מידה. תארו לעצמכם שרעייתו של שופט בית המשפט העליון נעם סולברג הייתה מייצגת את המדינה מטעמה של הפרקליטות. גם אז היה נראה הגיוני למישהו שהיא תופיע בפני בעלה רק משום שאינה מייצגת את האינטרס הפרטי שלה אלא את זה של המדינה? הכלל פשוט: אם יש לי סנטימנט כלפי רעייתי וכלפי מה שהיא עושה, הרי שבכל מקום שבו גם היא וגם אני נמצאים, הסנטימנט הזה עלול להפריע לקבלת ההחלטה הנקייה. ככה פשוט.
# # #
אין לי שום היכרות אישית עם עו"ד ינון, מעולם לא החלפתי איתו מילה - ומכיוון שכך, מעבר לסוגיה הספציפית הזו, איני יודע לומר דבר לטובתו או בגנותו. אבל בואו נניח את הסיפור של ינון בצד, כי התחושה היא שמדובר בעניין רחב הרבה יותר מהאירוע הנקודתי הזה. הרי אין זו הפעם הראשונה שבה נראה כי מי שעוסקים בשיפוט של אחרים, בייעוץ משפטי לאחרים או בקביעת גבולות הגזרה המותרים לאחרים, מתקשים להביט במראה ולהבין שאותם כללים שהם מחילים על אחרים, אמורים לחול גם עליהם עצמם.
יותר מדי פעמים נראה שיותר מדי אנשים במערכת המשפט משוכנעים שהדם הזורם בוורידים שלהם איננו הדם הזורם בעורקיו של אחד העם, ושהיכולת שלהם להתעלות מעל ענייניהם האישיים גבוהה מזו של הפקיד בבנק - ובוודאי מזו של חבר הכנסת.
מי שהצליח להביא את הגישה המיתממת הזו לשיא כל הזמנים, בפסק דין שמלמד על ניתוק גדול מהחיים עצמם, הוא השופט יצחק עמית - מי שאמור להתיישב בעוד קצת פחות מחמש שנים על כס נשיא בית המשפט העליון. מדובר בעתירה שהוגשה לפני כשנתיים בעקבות שידור פרק התוכנית "עובדה" שליווה את אפי נוה, אז ראש לשכת עורכי הדין.
העותר, עו"ד אבי שינדלר, איש אופוזיציה בלשכה, ביקש שנוה - שהיה אז רגע לפני הצטרפותו לוועדה לבחירת שופטים - יידרש לחתום על הסדר ניגוד עניינים באופן שימנע ממנו לעסוק במינויים ובקידומים של שופטים שאנשי משרד עורכי הדין שלו מופיעים לפניהם.
בית המשפט, בתגובה, הביע את החשש שבמצב כזה, אם ייפגע מטה לחמם של חברי הוועדה לבחירת שופטים, רבים וטובים מטעם הלשכה לא ירצו לשבת בוועדה הזו. ואכן, יש היגיון בצורך הזה שלא לפגוע בפרנסתם ובעיסוקם של עורכי הדין. אבל עם עובדה אחת יהיה קשה לבני תמותה להתווכח: שופט שבקשתו להתקדם יושבת על שולחנה של הוועדה לבחירת שופטים, אינו יכול לדון בראש נקי בתיקים של משרד עורכי הדין של חברי הוועדה, אלה שגורלו נתון בידיהם. רוצים יותר מזה? שופט שמעוניין להתקדם, שעניינו תלוי ועומד בוועדה ושפוסק נגד משרד עורכי הדין של חבר הוועדה, הוא מתאבד שיעי.
אבל למטבע יש גם צד שני: אם כבר בחר אותו שופט להיות מתאבד שיעי, הסיכוי שחבר הוועדה שדן בעניינו יוכל להתעלם מהעובדה שהשופט המועמד פסק נגד משרדו ממש עכשיו, ואולי גם הביא את הלקוח שלו לידי הפסד ממון רב, כמעט שלא קיימת. ובמובן הזה יש בעתירה של עו"ד שינדלר טעם רב. יודעים מה? גם אם כל מה שאמרנו אינו נכון, והשופט הוא צדיק שבצדיקים, וחבר הוועדה הוא צדיק שבצדיקים, ושניהם אינם נותנים לשום שיקול זר להפריע להם, הרי שנותרה סוגיה של מראית עין - והבעיה שתיווצר כשיקודם השופט וכולנו נחשוב שזה בגלל הפסיקה שלו, שהיטיבה עם חבר הוועדה.
"העותר", הסביר אז השופט עמית, "הביע חשש, לא רק למראית עין אלא שמא גם חשש אמיתי, כי שופט או רשם בכיר המעוניין בקידום, יטה משפט על מנת לשאת חן בעיני המשיב (אפי נוה - ק"ל) או מי מאנשי משרדו". שטויות, זורק עמית את העתירה. אתם לא מכירים אותנו. אנחנו מעל הדברים האלה. "דומה כי העותר חוטא באי־הכרה של הדנ"א השיפוטי וחוטא אף ליושרתם של עורכי הדין", כתב.
"אכן, שופט הוא בן אדם ולא מלאך; אך על כס השיפוט השופט לומד כיצד 'לנטרל' רעשים חיצוניים, כמו מידת החיבה או חוסר החיבה שהוא רוחש לעורך דין פלוני או אלמוני. נער הייתי אך טרם זקנתי על כס השיפוט, ומניסיוני למדתי כי עורכי הדין מעריכים את השופט המקצועי, שהשיקולים הענייניים והמשפטיים נגד עיניו. לכן, דווקא שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין".
במילים אחרות: אין חשש שהשופט יבקש לרצות את נוה, משום ששופטים יודעים לנטרל את רגשותיהם, את רצונותיהם ואת תאוותיהם. מנגד, אין חשש שנוה ירצה לקדם את השופט שהיטיב עמו ועם משרדו, משום שעורכי הדין יודעים להעריך שופט מקצועי, ואם השופט יטה משפט לטובתם - הם בטח יבוזו לו ולא יגמלו לו טובה. יותר מפעם אחת קראתי את פסק הדין הזה, ועד עתה אני מתקשה להכריע מה עדיף לחשוב: שהשופט עמית מאמין בדברים שכתב או שאינו מאמין בהם.
הראיתי כאן בעבר כי שופטים שולחים את הצדדים המופיעים לפניהם לגישור בפני מגשרים פרטיים וכי שופטי בית המשפט העליון הם היחידים שאצלם אין שום שקיפות בהקשר הזה. אין לנו יכולת לדעת למי הם מעבירים עבודות, בכמה כסף ומי המגשרים החביבים עליהם - וכל זה כשמדובר בכסף גדול. מה אנחנו כן יודעים? אנחנו יודעים שבעוד שבמגזר הציבורי יש קריטריונים מסודרים בכל הקשור בהוצאת עבודות לשוק הפרטי, בבית המשפט איש לא חשב מעולם שיש צורך בקריטריונים או בכללי מינהל תקין, כאלה שיקבעו למי אפשר להעביר תיקים, מאיזו סיבה ולפי איזה סדר.
כך, בשנתה הראשונה של השופטת בדימוס הילה גרסטל כמגשרת, העבירה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, חברתה הטובה של גרסטל, שלושה תיקים בסך הכל לגישור חיצוני - וכולם הגיעו אל גרסטל. אם זה לא היה קורה אצל נשיאת העליון אלא אצל שר הבריאות, זה היה נגמר בלהב 433. אבל להם מותר.
כשמדובר בחבר כנסת ייתפס תמיד כל מהלך כבעל פוטנציאל סירחון. שופטים ובכירים במערכת המשפט ייהנו תמיד מחזקת תום הלב והניקיון. אומר זאת כך: לו אני שופט ואני מעביר תיקים לגישור, כאלה שיש בהם המון כסף, לחבר טוב שלי - לא הייתי מסוגל לשכנע אפילו את עצמי שכאשר העברתי את התיקים, ביודעי שבשוק יש אינספור מגשרים אחרים, שכחתי שאנחנו חברים.
ההתנהלות הזו חזרה בסיפורה של מי ששימשה במשך שבע שנים בתפקיד העוזרת המשפטית של חיות. שלוש פעמים פנתה ליאת בנמלך לוועדה לבחירת שופטים וניסתה להתקדם מתפקיד רשמת לתפקיד שופטת שלום, ולא הצליחה. בישיבה הראשונה של הוועדה לבחירת שופטים, אחרי שמונתה חיות לנשיאה, זה קרה. חיות, התברר, לא חשבה שהיא צריכה לפסול את עצמה וגם לא חשבה שראוי שתגלה גילוי נאות כזה או אחר על אודות היכרותה הקרובה מאוד עם המועמדת.
"על פי הנוהל למניעת ניגוד עניינים של חברי הוועדה לבחירת שופטים", הסבירה בעבר, "חבר ועדה מנוע מלדון בעניינו של אדם שהיה מצוי בקשרי עבודה הדוקים עמו, או שיש לו יחסי ידידות הדוקים עמו, עד חלוף שנתיים מסיום הקשרים האמורים".
אוקיי, אם כן, חיות לא עברה על הנוהל הזה, וזה יפה. אבל אני שואל ברצינות, מה בדיוק קורה אחרי שנתיים? הקשר האישי אינו משפיע יותר? הסנטימנטים מתקהים? חשבו על דוד ביטן ותגידו לי מה היה קורה לו הוא היה ממנה לתפקיד בכיר במשרדו הממשלתי את מי שהיה עוזרו הקרוב במשך שבע שנים, גם אם שבע השנים הללו הסתיימו זה מכבר. האם מישהו היה מקבל את ההסבר שלו שחלפו שנים מאז עבדו שניהם יחד?
או קחו את הדוגמה הבאה. הנשיאה חיות היא חברה טובה מאוד של השופטת ענת ברון. עד כדי כך השתיים חברות טובות, שכאשר אפשרות קידומה של ברון עלתה לדיון בוועדה לבחירת שופטים, פסלה חיות את עצמה מהשתתפות בדיון, אחרי שהגדירה במילותיה את ברון כ"חברתה הטובה". אלא מה? שהחברות הטובה הזו לא הפריעה לחיות לדון לבדה בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ברון, כשזו הייתה במחוזי.
עם יד על הלב, אם חבר שלכם במחוזי ואתם בעליון, ומגיעה אליכם בקשה לערער על ההחלטה של החבר - לא היה בחברות הזו שלכם כדי לפגוע בשיקול הדעת? ואם לאו, האם לא הייתם חושבים שיש כאן בעיה קשה של מראית עין? חיות לא חשבה כך. עד כדי כך לא חשבה - שהיא הסבירה, בתגובה, שבערעור לא דנים בעניינו של השופט שכתב את פסק הדין אלא בפסק הדין עצמו, כאילו לשופט לא אכפת אם בערכאה שמעליו הופכים את פסקי הדין שלו. נו, באמת.
# # #
והנה סיפור שקשור בנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. לפני כשני עשורים ניסח הרכב בית הדין הארצי לעבודה, שבו ישבה השופטת אלישבע ברק, פסק דין חשוב ומשמעותי שנגע בסוגיית זכותו של עובד להתחרות במעבידו הקודם אחרי פרישתו מעבודה אצלו. שנה אחר כך דן ברק בסוגיה דומה ועיגן את ההלכה שקבע בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין של העליון. בפסק דינו של ברק צוטט שבע פעמים פסק הדין של בית הדין הארצי, שלו הייתה שותפה רעייתו.
העיתונאי איתמר לוין, אז ב"גלובס", שאל את ברק באמצעות דוברת בתי המשפט אם אינו סבור שעליו להימנע מלדון בסוגיות עקרוניות שבהן רעייתו היא ממעצבות הפסיקה. התשובה של ברק הייתה קצרה: "לא".
כך היה גם בעניינה של שופטת העליון ברון, שעניינה נחשף כאן לפני שנה וחצי. ברון היא אם שכולה. היא ובעלה תרמו חצי מיליון שקל לקונסרבטוריון בתל אביב, כשבעלה משמש יושב ראש הדירקטוריון שלו ובנה מונצח בו באולם קונצרטים הקרוי על שמו ובאירוע חלוקת מלגות המתקיים מדי שנה ביום הולדתו.
מדובר במיזם הנצחה נאה וראוי להערכה, אלא שברון לא פסלה את עצמה מעולם מלשבת בתיקים של תורמים גדולים של המוסד הזה. כך בעניינם של עורכי דין שתרמו סכומים גדולים לקונסרבטוריון. כך בעניינם של עסקי משפחת אריסון, שתרמו מיליונים. כך בענייני מפעל הפיס, שתרם פעם אחת בלבד לקונסרבטוריון, ובאותה שנה דחתה השופטת ברון חמש תביעות ייצוגיות גדולות שהוגשו נגדו.
אחד התובעים שהפסיד ושילם הוצאות משפט ענקיות החליט להתלונן על השופטת לנציב קבילות השופטים. התלונה נדחתה, ורק אז התברר שהנציב, השופט בדימוס אליעזר ריבלין, לא סיפר לאיש שבזמנו הפנוי הוא משמש ממלא מקום יושב ראש המועצה המייעצת של מפעל הפיס.
הנוסחה פשוטה, אני חוזר עליה כאן בפעם המי־יודע־כמה: הוציאו מכל אחד מהסיפורים האלה את שם השופט, שבצו במקומו את השמות "מיקי זוהר", "מירי רגב" או "דודי אמסלם" - ותקבלו חקירה פלילית. אבל יש כאלה שמותר להם ויש כאלה שאסור להם.