לפני עשר שנים, בינואר 2010, הודיע אופיר פינס־פז, מנערי הפלא של מפלגת העבודה, שהוא עוזב מאחר שביתו במשך שנים איבד את הדרך ואין לו כבר יכולת להשפיע ולשנות את המסלול. פינס־פז, בן ה־58, הלך לאקדמיה. הוא הקים באוניברסיטת תל אביב את המכון לשלטון מקומי שבראשו הוא עומד, אבל החיידק הפוליטי, מתברר, עדיין מקנן.
היום, בשקט, מאחורי הקלעים, פינס־פז משמש כראש ועדת ההיגוי של קמפיין מפלגת העבודה לבחירות הקרובות, מנסה לסייע בהחזרת עטרה ליושנה, לפחות באופן חלקי. "מוקדם לומר לאן פנינו מועדות", הסביר. "היום המצב הוא של מפלגה קטנה, נישתית, אידיאולוגית עם שם מפוצץ והווה די בעייתי. מפלגה שנלחמת על חייה, אבל גם בעלת פוטנציאל. פוליטיקה היא הרי בחירה בין אלטרנטיבות, וכרגע האלטרנטיבה הגדולה נמצאת בכחול לבן.
"העבודה צריכה להמציא את עצמה מחדש. עמיר פרץ מנסה, הוא באמצע תהליך, ואל תשכח שיש סדרה של מערכות בחירות שמשבשת את ההיערכות. פגשתי לא מזמן את מיכאל ביטון מכחול לבן, והוא שאל 'כמה קדנציות הייתי בכנסת?'. עניתי שחמש, אז הוא ענה 'אני כבר שלוש'. מצחיק, אבל זה בית משוגעים".
חסר לך המשחק הפוליטי?
"אני מסתכל על פוליטיקה כמו שאתה קורא עיתון. אתה יודע למה הכותרת בגודל הזה ולמה הידיעה ההיא נמצאת בתחתית העמוד. אני יודע למה ההוא אמר את מה שאמר ולאן הוא רוצה להצטרף, וזה לא גורם לי לרצות להיות חלק מהדבר. אני מרוצה ממה שאני עושה. יש לי חיים מעניינים, מאתגרים ואתה לא חייב להיות פוליטיקאי כל חייך".
זה לא היה החלום?
"החלום הכי גדול. זו הייתה החלטה מטורפת לפרוש, כזו שכל המדינה התעסקה בה בזמנו. אומנם לא היה לי כיוון כשעזבתי, אבל חשבתי עליה הרבה זמן, כי המפלגה הלכה מדחי אל דחי והייתי בנתק עם היו"ר אהוד ברק על רקע כניסתנו לממשלת נתניהו. נהייתי חפ"ש - חבר כנסת פשוט, לא קיבלתי שום תפקיד. אתה מסתובב סתם בכנסת, וזה לא התאים לי".
מחכים שיעבור הזעם.
"יעבור? טוב שלא חיכיתי, כי הלילה הזה נמשך ארבע שנים. זו הייתה אחת הממשלות הארוכות בתולדות המדינה. מזל שהיה לי שכל. חשבתי שאני מבזבז זמן ובסוף אמרתי לעצמי 'אתה נשאר בשביל המשכורת? אין מצב'. הרגשתי לא טוב, לקחתי ללב. הפרישה היא סופו של תהליך, כי אלה היו שנים נוראיות, שבהן המפלגה פעלה באופן עקבי בניגוד לעמדותיי ודעותיי. הרי קראו לנו בזמנו 'המורדים' והיה לי חלום להקים את מפלגת העבודה החדשה, אבל מיה בנגל חשפה ב'מעריב' שיחות שניהלה ציפי לבני מקדימה עם עמיר פרץ ואיתן כבל והבנתי שהחלום הזה כבר לא יתגשם. המשבר לא החל ב־2010, אבל באותה שנה ראיתי שהמפלגה גמרה את הקריירה. חד־משמעית. לא חשבתי את זה לעצמי, אמרתי את זה בקול רם".
אולי מכעס?
"הגעתי למסקנה שהיא סיימה את תפקידה לא כמפלגה, אלא כמפלגת שלטון אלטרנטיבית, כזו שאמורה להנהיג את המרכז־שמאל ולהוריד את הליכוד מהשלטון".
היא כמעט ניצחה בבחירות ב־2015.
"בפוליטיקה אל תגיד 'אף פעם', אבל עובדה שבסוף זה לא קרה. אל תשכח שנתניהו היה מאוד חלש באותן בחירות. אגב, עד היום לא ברור איך הוא השיג 5 מנדטים ביומיים האחרונים. אלה דברים שנחקרים. אתה קורא מה פורסם בוואלה ביום הבחירות ומבין שהעבודה הובילה עד סיום הסקרים והמהפך קרה לא רק בגלל 'הערבים נהרו', אלא בגלל שהיו אנשים שעבדו בזה. מערך משומן שלמפלגת העבודה לא הייתה תשובה מולו".
היו פוליטיקאים שפרשו וחזרו.
"לא היה לי יום של חרטה, והיו גישושים במהלך השנים ולא רק ממפלגת העבודה. דברים שבדקתי, דברים שלא הבשילו והיו כאלה שמיד סירבתי. לחזור לא מדגדג לי, אבל גם לא הפכתי לאדיש, שלא מתעניין. כל דבר מתאים לזמנו. אני חושב שאם הייתי חוזר, הייתי חבר כנסת פחות טוב, כי התבגרתי, הכנסת השתנתה, כלי העבודה השתנו. זה פחות מתאים לי".
איך האנשים השתנו?
"חשבת על העובדה שבין קדנציה לקדנציה מתחלפים בערך 40 חברי כנסת ובין הכנסות פורשים עוד איזה 20. כ־60 איש במהלך כל קדנציה, שהיא בדרך כלל פחות מארבע שנים. תחשוב מה זה אומר. אתה נמצא במוסד, אולי החשוב בישראל, זה שבוודאי משפיע על חייך ואין בו יציבות אלמנטרית, או המשכיות. איך אתה יכול לייצר מקצוענות ואיכות בתחלופה פסיכית כזו? אי אפשר".
פעם זה היה אחרת?
"בוודאי, לא היה עד כדי כך. אחת הסיבות שאנחנו מאוכזבים מנבחרי הציבור היא תולדה של חוסר היכולת שלהם להגיע לרמות מיומנות והצטיינות כתוצאה מהעזיבה והתחלופה הגדולה. היום הסגנון של שיח קצר, ססמאות, הכל לפי הסאונד־בייטס ומספר התווים בטוויטר. דבר קצר, דבר חזק. אתה לא חייב לדבר אמת, הכל עובר, הכל בסדר. אני לא אומר שבתקופתי חברי כנסת לא תפסו כותרות, אבל זה רק הולך ומקצין".
עזוב חברי כנסת, המפלגות לא יציבות.
"המבנה המפלגתי רעוע, זמני, לא מחויב".
חוץ מהליכוד.
"כי הוא נמצא בשלטון המון שנים, אבל תסתכל ותראה שיש לו הרבה לוויינים. ליברמן היה בליכוד, משה כחלון היה, יצא, חזר. הכל היום סובב את המנהיגים והמובילים. החיבורים הם הרבה פחות אידיאולוגיים ויותר אינטרסנטיים".
גם את הציבור לא מעניינת האידיאולוגיה.
"לא מסכים איתך. יש תמיד שתי מפלגות שתפקידן לנצח את השלטון, אחת בכל צד. בימין הליכוד יציב. בשמאל חוסר ההצלחה גרם לפלטפורמות להשתנות. העבודה, קדימה, יש עתיד, כחול לבן. לכן מה שבני גנץ עשה הוא מדהים מבחינתי. חוץ ממנו לא חושב שיש מישהו שהיה מצליח לחבר בצורה כזו, והציבור מבין שהוא האלטרנטיבה.
"הרי ברור שרוב מצביעי העבודה חונים שם כעת ולא בגלל שהפכו לפחות אידיאולוגים, אלא בגלל שבעיניהם הדבר הכי חשוב זה לנצח והם זיהו בגנץ ובחבורתו את היחידים שמסוגלים. אגב, כשאהוד ברק ניסה לחזור, למה הוא לא התקבל במי יודע מה? כאילו אמרו לו 'יש לנו כבר מועמד'. ראו את זה בסקרים. לא זז מנדט אחד מכחול לבן כשברק חזר. מפלגת העבודה לא נמצאת במקום של מפלגת שלטון אלטרנטיבית כבר הרבה זמן, יכול להיות שהיא גם לא הייתה כשבוז'י היה כאילו קרוב".
יש למפלגת העבודה מקום במפה המתגבשת?
"יש לה מקום כמפלגת נישה שאומרת אמירה אידיאולוגית בתחום החברתי, הכלכלי, המדיני, הביטחוני. היא הגיעה למקום הזה, כי היא לא השתנתה בזמן, לא ידעה להתאים את עצמה למציאות ונגררה אחרי הליכוד. כל ממשלות האחדות בראשות נתניהו גרמו לציבור המצביעים שלה לנטוש. היא גם לא עדכנה את האידיאולוגיה.
"לשמאל בכל העולם יש בעיה, אבל אחרי שאמרנו את זה, אתה לא יכול להיות שמאל מבלי שתהיה לך אמירה סביבתית חזקה. נשארנו שמרניים בתחום החברה והכלכלה, אבל הלו, איפה אתם? יש מאבק עצום על חילונים־דתיים, זכויות אדם, פליטים. אם אתה רוצה להישאר רלוונטי, אתה צריך הנהגה שיכולה לנצח בבחירות, אבל גם אג'נדה שמחברת, והטעות הגדולה של המפלגה זה שהיא ברחה מנושא השלום".
למה אתה מתכוון?
"אהוד ברק עוד נלחם על השלום. לצערי לא בצורה שקידמה את המצב, אבל הוא לפחות שם את האג'נדה של פתרון הסכסוך במרכז העשייה כראש ממשלה. מאז מפלגת העבודה לאט־לאט קיפלה את הדגל המדיני ואפשרה לנרטיב הימני לשלוט ולהיות בעל דומיננטיות מוחלטת בעניין המדיני־ביטחוני. שם נגמר המץ'־אפ. זה כמו שחקן כדורסל בגובה 2.10 מטר ששומר אותו מישהו בגובה 1.80 מטר. מפלגת העבודה הלכה לחברתי ולכלכלי, אבל הליכוד קלע במדיני ובביטחוני".
הניצחון הגדול של ברק ב־99' היה החמצה של המפלגה?
"הטרגדיה הגדולה של ברק היא שהוא ניצח בבחירה הישירה. ברק ניצח שם בענק, אבל מפלגת העבודה הפסידה בבחירות 99' 8 מנדטים. היו לנו 34 מנדטים ב־96' וירדנו ל־26. הנפילה של ברק לא הייתה בגלל כישלון קמפ דיוויד, או האינתיפאדה, אלא בגלל שלא הייתה לו מפלגת שלטון. רצוי במנדטים שתהיה לך קידומת 4, או לפחות 3. הייתי יו"ר הקואליציה של ברק, וזה היה גיהינום. אתה לא יכול לשלוט בכנסת עם 26 איש".
האם ההתנהגות של ברק לא הביאה לסופו כמנהיג?
"אני לא אומר שלא נעשו טעויות, אבל קודם כל לא הייתה הבנה שקרה אסון, קיבלת 26 מנדטים. אני הבנתי שתהיה בעיה, אבל לא עד כמה היא גדולה. חילקנו מנדטים כל הבחירות האלה. לא נלחמנו עליהם, נלחמנו שברק ייבחר. אם היינו נלחמים, היינו יכולים להגיע ל־30־32 מנדטים. ויתרנו למרצ, לערבים, לעולים החדשים. לא רבנו איתם כדי שכולם יצביעו ברק. הפסדנו שם 6־8 מנדטים, ולך תשלוט אחרי זה במדינה".
מה דעתך על ההצעה לחיבור בין מרצ והעבודה?
"ונגיד שהן יתאחדו, אז גנץ יהיה ראש ממשלה?".
לא יודע, אבל זה יחזק את גוש השמאל.
"זה חיבור של שתי מפלגות שלא נמצאות בשיאן, חיבור שנעשה מתוך חולשה. בדרך כלל אתה רוצה שחיבור של אחד ועוד אחד יהיה שווה לשלוש, או שתיים וחצי. פה החיבור כנראה ייתן אחד וחצי וגם לא כל המנדטים שייפלטו ילכו לכחול לבן. עמיר פרץ הביא בבחירות האחרונות לפחות מנדט אחד מהצד השני.
"תסתכל על תוצאות הבחירות, אני יכול להראות שהתחזקנו בכל עיירות הפיתוח ונחלשנו בתל אביב. מאיפה התחזקנו? מהליכוד. איפה נחלשנו? בכחול לבן. בוחרי מפלגת העבודה לא רוצים את החיבור עם מרצ. הם לא יצביעו לרשימה משותפת. בדקנו את זה. רובם יישארו בגוש ומה יקרה ביום שאחרי, תישאר מפלגה אחת, יהיה בלוק טכני? איך זה ייראה? אני בוודאי לא פוסל שום דבר ואני גם לא קובע".
אז מה לדעתך כן יעבוד?
"חשבתי שאיחוד של מפלגת העבודה לתוך כחול לבן יהיה הרבה יותר חכם. למה? הוא משיג שתי תוצאות במהלך אחד. זה הופך את כחול לבן בוודאות למפלגה הגדולה ביותר ובפער מהליכוד. בדקנו את זה - 38־39 מנדטים, וזה משאיר למרצ את זירת השמאל כשאין ספק שהיא תשיג אפילו 6 מנדטים. מה רע בזה? הרי בסוף מי אמור להיות ראש הממשלה, עמיר פרץ או בני גנץ?".
ברור שגנץ.
"תודה, אז בני גנץ, תוביל את המהלך, מה הבעיה? מי יכול להתנגד לזה?".
חלק ממצביעי כחול לבן.
"בדקנו את זה, וכמו שאמרתי החיבור יגיע ל־38־39 מנדטים. יכול להיות שזה יזוז, זה הרי רק סקר, אז מה, המנדטים ילכו לליכוד? מי שרצה ליכוד היה הולך לשם מזמן. גם ככה רוב הקולות של כחול לבן אלה אנשי יש עתיד ואנשי מפלגת העבודה לשעבר. מה עוד, בוגי יעלון שהביא את המאתיים מנדטים שלו מהליכוד? בחיאת דינאק".
חיבור כזה יכול לקרות?
"ברור, אבל הם אומרים 'אנחנו לא רוצים', למה להם מותר להגיד שהם לא רוצים ולפרץ אסור להגיד שהוא לא רוצה חיבור עם מרצ? כשהם אומרים, אז ישר מסבירים 'אנחנו מבינים אותם', אבל כשפרץ אומר, מתלוננים 'חוסר אחריות'. מה הוא אמור לעשות עם אורלי לוי־אבקסיס, שעשתה צעד ענק והלכה עם העבודה? רוצים שהיא תלך עם מרצ, ואיך בדיוק היא תחזור הביתה?".
אולי החיבור איתה לא היה נכון.
"בניגוד לרוב חבריי אהבתי את החיבור. נתחיל מהסוף. עמיר פרץ הביא מישהי מבית ליכודי שהלכה הרבה זמן עם אביגדור ליברמן. הוא העביר אותה צד על רקע שיתוף פעולה אותנטי, שמגיע מאידיאולוגיה חברתית־כלכלית. במקום למחוא כפיים, עשו לה קבלת פנים אלוהים ישמור, כאילו הכניסו סוס טרויאני לתוך המחנה. כשיובל שטייניץ עבר משלום עכשיו לליכוד, הם בחרו אותו עשר פעמים לעשירייה הראשונה, התגאו במעבר. לא מצליח להבין, מה יש לכם?".
השמאל אוכל את ראשיו.
"יפה, אז לא הצטרפתי למקהלה ובירכתי ושמחתי כשאורלי לוי־אבקסיס הגיעה".
איבדת את סתיו שפיר.
"חבל. סתיו בחורה סופר־מוכשרת, שעשתה טעות כשעזבה, ואני עוד מקווה שתחזור. אני לא רוצה שהפוליטיקה הישראלית תאבד אותה".
הבחירה באבי גבאי, כמנהיג, הייתה טעות?
"תמכתי בגבאי שהתמודד בזמנו מול עמיר פרץ. רציתי שינוי, וראיתי שיש בו איזה חן שגרם לאנשים לאהוב את הבחירה. לצערי הוא לא היה מיומן, מנוסה, ועשה טעויות אסטרטגיות, בלתי הפיכות, שלא אפשרו להביא את הכישרון לידי ביטוי. חבל, בחור מוכשר שסיים את הפוליטיקה מוקדם מדי".
למה חזרת כעת לתמוך בעמיר פרץ?
"פרץ הוא היום הפוליטיקאי הוותיק ביותר, וזו עובדה. יש לזה יתרונות וגם חסרונות, אבל מפלגת העבודה אחרי השבר הגדול הייתה צריכה לייצר מנהיגות. כשפרץ התמודד מול שמולי וסתיו, הייתי צריך להחליט אם הם יכולים לקחת את זה על עצמם והרגשתי שלא. אני חייב להגיד שהם גם נתנו לי להרגיש ככה.
"הם ישר אמרו שילכו עם אהוד ברק, לא חשתי שהם יכולים להרים את המשא הכבד. לכן מבחינתי פוליטיקה זו בחירה בין אלטרנטיבות, ועמיר פרץ הוא כעת המבוגר האחראי עם הרקורד המתאים. לי ולעמיר יש היסטוריה ארוכה של עליות ומורדות. החזרתי אותו למפלגת העבודה, אחרי זה רבנו, התחברנו. עדיין זה אדם שאני מעריך ואהבתי את מנהיגותו, גם כשהסתכסכנו. עובדה שחזרנו להיות חברים ולשתף פעולה".
נתניהו ניסה לפתות אותו שיצטרף לממשלתו.
"הציעו לו הכל. אני אומר לך, הייתי ליד, הציעו לו הכל, אבל הכל, ועמיר עמד בפרץ. אנשים לא יודעים להעריך. כשאמרו שהוא ילך עם ביבי, זה היה מגעיל ומעליב. הייתי צוחק כשהיו שואלים 'אתה מודאג?', אמרתי שלרגע לא. אין מצב בעולם שעמיר ילך עם ביבי, בגלל שהוא יודע מה משמעות הדבר. מה, הוא משוגע? הציעו לו את השמיים והפעילו עליו לחצים דרך אנשי מפלגת העבודה שגם להם הבטיחו את העולם, אבל זה לא היה אפילו ברמת ההתייעצות. זה נדחה על הסף. הוא לא הסכים להיפגש איתו".
לא מזמן העלה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בחשבון הטוויטר סרטון של שר המשפטים המנוח, טומי לפיד, כשהוא עונה לפינס־פז מעל במת הכנסת. לפיד התייחס אז להצעת חוק שפינס־פז הגיש, שלפיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום ייאלץ להתפטר. "מה שאתה מציע שפקיד יוכל לפטר את ראש הממשלה. אתם לא יכולים לרצות את זה.
"אני בטוח ששמעון פרס, אם היה יודע מה אתה מציע, היה אומר לך לרדת מזה", לפיד נזף בפינס־פז, שישב באולם. "אתה לא רוצה להפקיד בידי יועץ משפטי לממשלה את הסמכות הבלעדית והמוחלטת לפיטורו של ראש ממשלה ולסילוקה של ממשלה. הדמוקרטיה לא יקרה לך? אתה רוצה שפקידים יסלקו ממשלות, פקידים יפטרו ראשי ממשלה?".
ראש הממשלה נתניהו צירף לציוץ את המשפט "לתשומת לבך, לפיד" כשהוא מתכוון ליאיר, בנו של שר המשפטים המנוח. הוא רק לא הזכיר שהוא בעצמו הצביע אז בעד הצעתו של פינס־פז, שאף עברה בקריאה טרומית. "מי שהתנגדו לאורך כל הדרך לקדם את הצעות החוק האלה הם דווקא אנשי משרד המשפטים שפחדו פחד מוות", פינס־פז נזכר.
"הצעתי כמה פעמים לכנסת לחוקק את החוק. פעם אחת בתקופת אריאל שרון, כשלא ידענו מה יהיה גורלו המשפטי ובפעם השנייה בעניין אהוד אולמרט. ראש ממשלה עם כתב אישום לא יכול לכהן, וביבי נתניהו הצביע איתי ואיתו כל הליכודניקים. למה אני אומר כל הזמן לאנשי הליכוד 'אתם אפסים, חסרי אחריות'? אתם בשלטון ולא יכול להיות פה ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום כשאחד מהם על שוחד. איך הציבור יכול להיות ערכי אם ראש הממשלה ומפלגת השלטון מתנהגים בצורה כל כך אינטרסנטית? למה שמשה כהן מפתח תקווה לא יבקש חסינות? גם הוא רוצה".
הם יכולים ללכת נגד המנהיג?
"אנחנו לא הלכנו נגד המנהיג? אהוד ברק לא הלך נגד אולמרט? ציפי לבני לא הלכה נגד אולמרט? יכול להיות שיתקפו אותם, אבל אנחנו כנראה בנויים אחרת".
מי זה אנחנו?
"אנשי השמאל מאנשי הימין. קודים אחרים בנושאים הקשורים לשלטון החוק. עובדה שאנחנו יותר רגישים לנושא. חוץ ממיקי איתן, בני בגין ודן מרידור לא ראיתי הרבה אנשי ימין שהתעסקו בכנסת עם שלטון החוק. לא עניין אותם כל כך".
עכשיו מדברים על חסינות.
"הבקשה של נתניהו מצוצה מהאצבע ומהווה פגיעה באינטליגנציה של הציבור. על מה אתה מבקש חסינות? זו בדיחה, ואני מתפלא שנמצאו עורכי דין שהסכימו לחתום על הבקשה המוזרה. לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שהיא לא מחזיקה מים. כל הסיפור נועד כדי להרוויח זמן".
זכותו להגיש בקשה לחסינות.
"בעיניי הזכות להגשת בקשת חסינות היא פורמלית ולא מהותית. לא זכות שעומדת לו. הוא מואשם בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. זה לא סוג העבירות שראש ממשלה בישראל יכול להגיש בגללן בקשה לחסינות. אני אומר לך את זה כמומחה שמלמד כנסת באוניברסיטת תל אביב. חברי פרלמנט מקבלים חסינות כדי לאפשר להם למלא את תפקידם גם כשהם למשל נמצאים באופוזיציה והשלטון רודף אותם, על זה יש חסינות.
"חסינות שתאפשר לחבר כנסת למלא את תפקידו ולא כדי שיברח מכתב אישום של היועץ המשפטי לממשלה. אין דרך בעולם שהכנסת תאפשר את החסינות, אלה שטויות. לא יהיה לזה רוב בחיים, כי אם יהיה, נגמרה הדמוקרטיה הישראלית. נתניהו עושה את זה רק כדי למשוך זמן. הרי בסוף, אני לא יודע, עדים יכולים להיעלם, לשכוח. כשאתה מושך הליכים משפטיים במשך עשרות שנים, בינתיים המדינה נגמרת. כשזה היה אולמרט, ביבי חשב שראש ממשלה לא יכול לכהן עם כתב אישום, וכשמדובר בו הוא חושב שאין בעיה. הפליק־פלאק הפוליטי של העשור".
לפני עשר שנים חשבת שזה יהיה כוחו של נתניהו?
"תמיד ידעתי שיש לו יכולות פוליטיות יוצאות דופן, אבל נתניהו הצליח להתאים את עצמו לפוליטיקה החדשה, והוא מאוד השתנה אם אתה מסתכל על השימושים שלו בטוויטר ובפייסבוק. הוא השתלב בעולם הססמתי, עולם הפייק, כשיש פוליטיקאים שלא התאימו לעולם הזה ואני מכבד אותם. אדם כמו בוז'י הרצוג שלא התאימה לו ההקצנה והוא היום יו"ר הסוכנות היהודית. הוא לא רצה לקלל ולגדף בשביל לשרוד. זה לא בשבילו. ביבי הפך להרבה יותר אגרסיבי, קיצוני והצליח לשרוד".
מי לדעתך היה ראש הממשלה הגדול מכולם?
"יצחק רבין, ואת הקביעה עשיתי עוד לפני שהוא נרצח. אמרו שהוא לא מספיק חזק כשנבחר כראש ממשלה בפעם השנייה, אבל הוא הלך עד הסוף ולא רק בנושא השלום. הוא עשה שינוי דרמטי בנושא השטחים, יהודים ערבים, שוויון, נושאים חברתיים. פעל בכל החזיתות ולדעתי בגלל זה הוא נרצח ולא רק בגלל הסכם אוסלו. אנשים כמו יגאל עמיר הרגישו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. רבין לקח את מדינת ישראל למקום אחר, ניסה להפוך אותה לנורמלית".
היום, בפוליטיקה החדשה, הוא לא היה מצליח.
"לרבין דווקא הייתה לשון בוטה. לא בטוח שהוא לא היה מצליח. הוא היה ג'ינג'י בעל אישיות מורכבת. מופנם מצד אחד, ומצד שני היו לו אמירות שלא שוכחים, אבל תכלס כבר 15 שנה השמאל לא אומר שהפסיק לתמוך בשלום, אבל הוא הפסיק להיאבק עליו, להציג אלטרנטיבה מסודרת, לוחמנית מול הנרטיב של הימין. לכן לדור הצעיר יש נרטיב של איך מנהלים את הקונפליקט ולא איך מסיימים אותו. הנרטיב הוא ביטחוני מובהק בלי שום מרכיב מדיני משמעותי. על זה איבדנו הרבה מאוד בוחרים וקולות".
במציאות הזו מה יהיה גורלו של יגאל עמיר?
"ברור שהוא ישוחרר. כל יום נחצה פה קו אדום, אז אתה משלה את עצמך שהקו הזה לא ייחצה?".
לפינס־פז היו חלומות גדולים בפוליטיקה. הוא ראה את עצמו מגיע מנוער העבודה לקדמת הבמה, תפקידי שר בכירים, אבל איפשהו, בדרך, משהו השתבש. בינואר 2010 הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים וחודש אחרי הוא כבר שינה פאזה לאקדמיה ולימד במרכז הבינתחומי הרצליה.
"זה קרה במקרה מבלי שתכננתי", הודה. "נקבעה לי פגישה עם פרופ' אלכס מינץ, ששאל אם אני רוצה ללמד. אמרתי לו שאם אני יודע לדבר, אני יכול גם ללמד. סגרנו קורס שמותר לרשום אליו עד 80 חבר'ה, נרשמו 120. במקביל הזמינו אותי לאוניברסיטת הרווארד לתוכנית שרק בשבילה היה שווה לפרוש. ארבעה חודשים על יוזמות השלום במזרח התיכון. חוויה מטורפת. פגשתי שם מישהו שהוא ראש המכון לשלטון מקומי ואמרתי שזה מה שבא לי לעשות.
"ניגשתי לנשיא הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן ואמרתי 'בוא נקים מרכז כזה'. הוא אמר שזה רעיון נהדר רק שאביא בדרך מיליון דולר. ככה זה עובד. מי שמקים מרכז צריך להביא תורמים. אמרתי שאני לא יודע איך עושים זאת והמשכנו. יום אחד אני פוגש את נשיא אוניברסיטת תל אביב לשעבר, פרופ' יוסי קלפטר, בניחום אבלים, והוא הציע שנשתה קפה. סיפרתי לו שטוב לי בבינתחומי, אבל אם הוא שואל, אז יש לי חלום אחד שרייכמן מתקשה להגשים.
"חזרו אליי אחרי חודשיים, 'אנחנו מקימים את המכון, תנהל אותו. ניתן לך חסד של שלוש שנים בנושא הכספי, ואחרי זה תחזיק את המכון בעצמך'. התקשרתי לרייכמן, שעדיין יש לי איתו יחסים מיוחדים, וסיפרתי על ההצעה. אמר 'תן שבוע לראות אם אני יכול לתת לך הצעה מקבילה'. חזר ואמר 'אני לא יכול, שיהיה בהצלחה'. היום יש במכון שבעה עובדים, והוא מחזיק את עצמו".
יצא לך להתחרט?
"אף פעם. אני תמיד אומר לעצמי שלא היה יום אחד ששאלתי 'למה אני לא במקום אחר?'. הזמן שלי עבר מהר בטירוף, אבל מצד שני אלה היו עשר שנים מפוספסות ומבוזבזות מבחינתו של המרכז־שמאל הישראלי. עשר שנים של שלטון ימין טוטאלי. עשור מבוזבז, עשור נורא".