לא תהיה הדחה של יו"ר הכנסת. אין ממש באיומים הבריוניים שהפנו לעברו של יולי אדלשטיין. חוק הכנסת, שהתקבל עוד ב־1994 ותוקן כמה פעמים לאחר מכן, קובע בסעיף 8 (א) שהכנסת רשאית, בהחלטת רוב של שלושה רבעים מחבריה, להעביר מכהונתו את יו"ר הכנסת אם קבעה כי אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו.
ועוד נקבע שם, שהכנסת לא תעביר מכהונתו את יו"ר הכנסת אלא בעקבות קובלנה שהובאה לפני ועדת הכנסת על ידי 61 מחברי הכנסת לפחות ולפי הצעת ועדת הכנסת שהתקבלה ברוב של שלושה רבעים מחברי הוועדה. כמו כן, החוק קובע שלא תוגש קובלנה אלא אם כן קבעה ועדת האתיקה של חברי הכנסת כי יו"ר הכנסת נהג באופן שאינו הולם את מעמדו.
כלומר, הסיכוי לעבור את כל מסלול המכשולים הזה ולהגיע להחלטה של 90 חברי כנסת על העברת האיש הטוב הזה, אסיר ציון לשעבר, מתפקידו רק בגלל סירובו להקים ועדת כנסת שתתכנס עוד לפני הבחירות כדי לדון בבקשתו של בנימין נתניהו לא להסיר את חסינותו - שואף לאפס, לכלום.
אני אומר את הדברים, כמובן, מתוך פוזיציה, אבל גם כמי שתמיד ראה בחוק את אבן הפינה של המשטר הדמוקרטי בישראל. כפי שקבע יותר מפעם אחת אהרן ברק, החוק איננו נקודת ההתחלה שממנה אפשר לנוע קדימה כדי לקבוע מה היה צריך להיות נוסח החוק אם “מחוקק סביר” היה מנסח אותו. החוק הוא נקודת הסיום. כך פועלות דמוקרטיות בכל העולם המערבי. בארצות הברית, למשל, החוקה היא חזות הכל, והתיקונים שנעשו בה נעשו בחוק, לא על ידי פרשנות של שופטים.
זאת ועוד: כל התיקונים שנעשו בחוקים הרלוונטיים כיום לטענותיו של ראש הממשלה, כפי שהן עולות במפורש בבקשתו לא להסיר את חסינותו, נעשו הרבה לפני כהונתו. אפשר בהחלט להניח שאם ראש הממשלה היה מבקש לתקן בחוקים האלה את הצריך תיקון, כל הצבועים במחנה השמאל היו מקימים קול זעקה בטענה שקץ הדמוקרטיה ממשמש ובא.
התיקונים בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, אלה שהרחיבו את העילות שמכוחן אפשר לתבוע שלא תוסר החסינות של חבר הכנסת גם במישור הציבורי, כמו גם בחוק הכנסת שעליו דובר לעיל, לא נועדו כדי להפוך את הכנסת לעיר מקלט. את השקר הזה יש להסיר מעל השולחן. ראש הממשלה פועל בדיוק במסגרת החוק. הוא לא ביקש לשנותו כפי שהלעיזו עליו שונאיו. הוא עושה את מה שראוי לעשותו לנוכח מסע הציד הנמשך בכל שנות כהונתו.
אינני רוצה להתייחס אישית לכל אלו שמתלהמים בימים אלה. הם בוודאי יודעים את האמת. אולם העגלה הריקה שבה הם נוסעים מאלצת אותם לאמץ את השנאה לנתניהו כאג’נדה. אחרת, הם נשארים עם כלום; וזה עצוב. זה פשוט לא הגיוני שהבחירות מתקיימות רק סביב השאלה אם ראש הממשלה יכול להמשיך, או לא ראוי שימשיך, בתפקידו.
כך או כך, לא מערכת המשפט תקבע את זה. יש בה, כמובן, הרבה אנשים ראויים, אבל יש בה גם רבים שהשתן עלה להם לראש. רואים את זה בכל צעד ושעל. זה מתחיל בוועדה לבחירת שופטים, שפועלת במשך שנים מתחת למעטה של סודיות, וזה נגמר בצווי איסור פרסום שנועדו להסתיר את הזוהמה שדבקה בסוליות נעליהם של לא מעטים במערכת אכיפת החוק.