"האיומים להדחתי היו בסגנון של מאפיה", אמר אתמול יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. נדמה לי שהוא קצת התבלבל. זכותן של סיעות הכנסת להביע אי־אמון ביושב ראש הבית. ככה זה בפוליטיקה. בעיקר אם היו"ר מעמיד את עצמו לרשותו של מי שמנסה להפוך את כנסת ישראל לעיר מקלט. יפשפש נא אדלשטיין בזיכרונו וייזכר איך הדיח אותו ראש ממשלה המכהן כיום, את קודמו בתפקיד, ראובן (רובי) ריבלין. האם הוא הודח כי נטש את עקרונות הליכוד ושבר שמאלה? האם עבר על החוק ונחשד בפלילים? האם שיתף פעולה עם אויבי ישראל? לא. ריבלין פשוט לא בא טוב בעיניים של מאן דהוא ברחוב בלפור בירושלים - ובן לילה פוף, היה ואיננו עוד. כי כאמור, ככה זה בפוליטיקה.
אדלשטיין ניסה אתמול להיחלץ מהמבול אליו נקלע במינימום רטיבות. לרבע את המעגל, לאחוז במקל משני קצותיו, לצאת טוב עם כולם. יחסית לנסיבות, הוא עשה את זה לא רע. מצד אחד, חלק בתוקף על חוות דעתו של יועמ"ש הכנסת אייל ינון. מצד שני, הודיע שלא ינקוט בצעדים נגדה. מצד אחד, הודה ביושרה של אייל ינון וקרא לא להסית נגדו. מצד שני, אימץ במלואה את גישתו של הנאשם בפלילים ועדת מלחכי פנכתו. המבחן העיקרי שלו יתרחש בשבועיים הקרובים. האם יניח לתהליך הפוליטי להתקיים כרצונם של רוב חברי הכנסת, או ינסה בכל כוחותיו לתקוע מקל בירוקרטי בגלגלים. הכשל העיקרי שלו אתמול היה בשימוש במונח "מאפיה" לכיוון הלא נכון.
מאפיה, אדוני היושב ראש, זה לאיים ולהסית נגד חוקרי המשטרה. מאפיה, מר אדלשטיין, זה להסית ולאיים על מפכ"ל המשטרה. במאפיה, יולי היקר, מאיימים ומסיתים נגד פרקליט מדינה ויועץ משפטי לממשלה. במאפיה, כבוד היו"ר, מסמנים אחר כך גם את היועץ המשפטי של הכנסת. אתה, שחווית את ההשתלטות העוינת של הבית ברחוב בלפור אפילו על טקס הדלקת המשואות, יודע על מה אני מדבר, נכון? לפחות לא נתת ידך להמשך ההסתה החולנית נגד ינון, עובד ציבור ישר דרך ונקי כפיים, בנו של מיכה ינון שהיה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (מינוי פוליטי של המפד"ל), הנחשב לאיש ימין מובהק. כי היום, כמאמר סיסמת הבחירות ההיא, כבר אין ימין ושמאל, יש רק בעד ביבי ונגד ביבי.
בניגוד לאדלשטיין, עמיר פרץ דווקא לא התבלבל. בסופו של דבר התברר, כנראה, שיו"ר העבודה מודע לגודל השעה. היו לו רעיונות אחרים והוא קיווה לככב בסרטים אחרים, אבל במאני טיים, כפי שדווח ביום שישי האחרון ב"מעריב", הוא לא העז לקחת אחריות על משק כנפי ההיסטוריה. פרץ נסגר אתמול עם ניצן הורוביץ למו"מ שאמור היה להמשך אל תוך הלילה. העקרון הוסכם עוד קודם: העבודה־גשר והמחנה הדמוקרטי רצות יחד ב"בלוק טכני". צריך לקוות שזה לא יפול על הלוגיסטיקות. כלומר, על המיקומים והאגואים הגדושים שמשוטטים בשתי המפלגות הכחושות הללו.
הדילמה של פרץ היתה קורעת, כמעט בלתי אפשרית: לרוץ בנפרד ולהפוך למי שיקבור במו ידיו את מפלגת העבודה ואת חלום המהפך הפוליטי, או לרוץ ביחד ולהביא למחיקה ניכרת נוספת במה שנותר מנכסי המפלגה שהקימה את המדינה. בסופו של דבר, ואם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, פרץ קיבל את הבחירה הנכונה, האפשרית היחידה בתוך זירת המטענים אליה נקלע. עכשיו, אומרים אנשיו, בואו נראה את התקשורת. האם היא תשכיל להבין את גודל השעה ולסייע לשרידיה של העבודה להשתקם ולשמור על הראש מעל המים, או תמשיך לנקר בכבדה של "הגברת הזקנה" של הפוליטיקה הישראלית?