בכל פעם שאני יוצא מביתי הרמת־גני בדרכי לתל אביב, אני נזכר באריאל שרון ז”ל. זה קורה לי בעיקר בצומת עלית, שבו אני ועוד עשרות נהגים תקועים במשך דקות ארוכות. או אז נושאת אותי המחשבה אל ראש הממשלה ה־11 שהקים את קדימה. בשבת מלאו שש שנים לפטירתו של שרון.
כידוע, תל אביב נהפכה בשנים האחרונות לאתר בנייה אחד גדול, ולא רק היא – גם חלקים מיפו, רמת־גן ובני ברק. הכל “בזכות” מיזם הרכבת הקלה. המוני הנהגים סובלים מן העבודות שגזלו נתיבים, הצרו את הכבישים ואת היכולת לנוע במהירות עירונית סבירה. הנהגים אומנם הסכינו עם המצב אבל דומה כי סבלנותם כבר פוקעת.
חמש שנים מאז תחילת העבודות – ולא נראה להן סוף. הן מתנהלות ברובן מתחת לפני הקרקע, ודומה שלאיש לא בוער – לא לעיריות ולא לממשלה ולשר התחבורה. על זה יש להוסיף הרס בתים ישנים – חלקם היסטוריים – ומיזמי בנייה רוויה של מגדלים ברחבי תל אביב. במקביל, בעלי העסקים מיואשים.
בכל תפקידיו שרון הזיז הרים, עקר גבעות, הקים יישובים, וגם הרס. אני זוכר תמונה, שבה נראה שרון מסייר בשטח, נפגש עם מנהלי מיזם כלשהו, והולם באגרופו על דופן המכונית שעליה נפרשו מפות. “תתחילו כבר לבנות, תתחילו כבר לזוז!” – פקד עליהם בקול עז. זה היה שרון, שבכל תפקיד שמילא, לטוב ולרע, גילה מנהיגות עוצמתית. אילו היה עמנו, האם לא היה מתערב במיזם הרכבת הקלה ומזרזו?
כבר 14 שנה שהוא איננו איתנו. מנהיג כדמותו וכצלמו לא היה, וספק אם יהיה לנו בעתיד. כמובן, על תדמית הבולדוזר שלו מעיבים כתמים רציניים, שיריביו לעולם לא יסלחו לו עליהם: קריעת הליכוד והקמת מפלגת הסרק קדימה, שיסוע ארץ ישראל ועקירת מתיישבי גוש קטיף, כמו גם אחריותו כ”חישוקאי” לנפילת הליכוד מהשלטון ב־1992, שנתיים לאחר “ליל המיקרופונים” שבו התריס במרכז הליכוד כנגד ראש הממשלה שמיר. ולפני כן – מלחמת לבנון ואחריותו כשר ביטחון, העקיפה אומנם, כפי שקבעה ועדת כהן, לטבח שביצעו הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.
זהו שרון, לטוב ולרע. המנהיג הכריזמטי, מטיל היראה, שידע לבנות ולהרוס, להקים התנחלויות ולפרקן, לדבר על “דין נצרים כדין תל אביב” ובלי למצמץ לחרוץ את דין נצרים ואחיותיה לכיליון, למשוך אחריו שובל של מעריצים ולהותיר אחריו המוני מאוכזבים והמומים. אלמלא לקה בשבץ מוחי שהוציאו מהמשחק – לאן היה מוביל את מדינת ישראל? אני מניח שהיה “חוזר למוטב”, שב להיות הבונה והמיישב – בעיקר ביהודה ושומרון, ומדכא ביד קשה את הטרור.
למרבה הצער, שרון הותיר אחריו את אחד מהנוהים אחריו בעיניים עצומות, שהיה גם לראש הממשלה ה־12, אהוד אולמרט. בעוד שרון בא ממעמקי תנועת מפא"י, כפר מל”ל, אולמרט צמח בנחלת ז’בוטינסקי הבית”רית. הרקע הלאומי הזה לא מנע ממנו להסתבך בפלילים וגם לשלם על כך בישיבה בכלא, וגם לא להתהפך אידיאולוגית ב־180 מעלות, עד כדי נכונות למסור כמעט 97% משטחי יהודה ושומרון לפלסטינים.
מעברו של אולמרט מהשלטון לכלא לא מפריע לו כיום, כאזרח ששילם חובו לחברה, לגדף את הממשלה המכהנת, לפזר עצות מופרכות לכל עבר ובכל הזדמנות שניתנת לו, כמו הבמה שניתנה לו ביום שישי בערוץ 12. ברוב יומרתו הביע צערו שהוא “לא נמצא במקום שבו אני יכול להוביל את ישראל לאן שהיא צריכה להגיע”. כלומר – לקווי 67’. אני בטוח, שהאיש מחוות השקמים, לו היה עמנו, היה מיד הולם על השולחן באגרופו. לתבוסתנות של יורשו לא היה נותן ידו.