על גופתי המתה: למה החלטתי לתרום את גופתי למדע?

לפני כמה שבועות הגיעה אליי בדואר המתנה שרכשתי לעצמי לכבוד יום הולדתי ה־50. כדרכן של מתנות גדולות באמת היא לא הייתה עטופה בנייר צבעוני או בצלופן מרשרש ואף לא קשורה בסרט, אלא נתונה במעטפת דואר סטנדרטית. מעטפה מהסוג שכמעט חלף מהעולם בעידן שבו הגופים היחידים כמעט שעדיין משתמשים בשירותי הדואר הם "המוסדות" - ולאלה יש מעטפות מיוחדות שמכריחות אותך לקפל את השוליים ולתלוש, לפני שתדע כמה כסף דורשים ממך הפעם אותם אומללים שהתדרדרו ללבלרות אחרי שלא מצאו עיסוק הגון להתפרנס ממנו. 

אותה מעטפה נשלחה אליי על ידי אחד מבתי הספר לרפואה, והמכתב שבתוכה בישר לי שהתקבלתי אל המוסד האחרון שאליו יכול אדם לבקש להתקבל: המעבדות של הסטודנטים לרפואה.

מעבר לכך שאני מקווה שלא אצטרך לעבור בדרך לשם בעוד מוסדות כמו מחלקות סיעודיות - שהרי בגיל 50 אתה יודע כבר שיש דברים גרועים ממוות בחטף - קשה היה שלא לדמיין את הסצינה: חבורת סטודנטים, חלקם מבוהלים, עומדת מעל גופתי המתה. האם הם יודעים של מי הגופה שאותה הם עומדים לנתח כחלק מתהליך הלימוד? האם יהיה ביניהם מישהו שקרא פעם טור שלי, אולי אפילו את זה? האם הם למדו כבר על תפקודי הכבד באופן שיאפשר להם להעריך אותי ואותו בפעם האחרונה לפני שינעצו בו את האזמל?

אם מישהו הבין אותי לא נכון, זה המקום להבהיר שככל שיכול אדם לדעת, איני ניצב לפי שעה לנוכח סכנת מוות בעתיד הקרוב. פשוט תרמתי את גופתי למדע. 

הכותרת נשמעת גדולה: "ציווה את גופתו למדע", כאילו איזה סטודנט לרפואה יבהה בגופי חסר החיים וימצא לפתע תרופה לסרטן. מה שסביר יותר להניח שיקרה הוא שאותם סטודנטים יתפרו, יפרמו ויתפרו שוב חלקים ממה שהיה פעם אני. תתפלאו, אבל דווקא הדימוי הזה מרגיע אותי. 

הידיעה שההתמקצעות של סטאז'ר צעיר על גופתי המתה תעזור לו, למשל, לתפור כהלכה ירך פצועה של נערה בת 17 שהחליקה מקטנוע, כך שהצלקת שתישאר לה תהיה כמעט בלתי נראית, דווקא מעלה חיוך על שפתיי. לא רק כי בעקיפין אהיה חלק מהאינטימיות שלה למשך השנים הבאות (היש הוכחה טובה מכך לזה שאני עדיין מלא חיים?), אלא מהידיעה שהצלחתי לעשות לפחות משהו קטן וטוב אחרי הסתלקותי מעולמנו. 

זהו אותו היגיון שמנחה אנשים עשירים להוריש את הונם לקרן לחלוקת מלגות, שיהיו תקווה וסיכוי לאנשים צעירים. מאחר שהון אין לי, ומאחר שחלק לא מבוטל מכספי מושקע באוכל משובח וביין טוב, הרי שגופי הוא הקרן שלי, גם אם בינתיים אני יותר פיל מפילנתרופ.

בטפסים שמלווים את התהליך ציינתי במפורש שאיני רוצה שלאחר גמר השימוש במה שיישאר ממני, יימסרו השאריות למשפחתי לצורך קבורה, מה שקצת הדאיג את הגברת קיפניס: "והיכן נערוך לך אזכרות?", התעניינה בנימוס ענייני, כדרכה. 

"מצדי תאספי את המשפחה והחברים ביום השנה, שבו על הבר ושתו לזכרי. במקום להניח זר פרחים על חתיכת שיש, תזמינו צ'ייסר לכל היושבים על הבר. לכי תדעי, אולי זה יהיה הדרינק שישכנע זוג שנפגש לדייט ראשון לזרום הלאה?", עניתי. "וממילא אמות סופית רק ביום שבו כבר לא יישאר כאן אחד שיזכור אותי וירצה לשתות לזכרי. אז מה אני צריך? שלד שביום אחד ימנע מהדורות הבאים לסלול איזה כביש חיוני או להקים קומפלקס מגורים לזוגות צעירים? חרדים שיילחמו בבולדוזרים על הזכות לייצג אותי בפני הקב"ה גם אחרי מותי? שילכו לעזאזל".

אני מתנצל על הנושא המורבידי משהו, אבל בגיל 50, כשאל הזיכרון הסלולרי שלך מתווספים לאִטם מספרים שכבר לא יחזירו צלצול לעולם, נראה לי מוזר האופן שבו אנחנו מדחיקים את הדבר הוודאי היחיד בחיינו: עובדת מותנו. יש כאלה שפשוט לא מדברים על זה, אחרים מאמצים את הגישה הדתית שלפיה החיים האלה הם בסך הכל פרוזדור שבו עלינו להתקין את עצמנו לקראת הטרקלין, בתקווה שאחד ממלאכי השרת יוביל אותנו משם אל החדר שבו סועדים מבשר הלווייתן ושור הבר (אני יכול רק לדמיין את פרצופו של המלאך ברגע שיישאל, ברוח הימים האלה, אם באותה קדירה שמיימית יש גם מנה טבעונית). 

לעומת רוב מכריי, אני לפחות מנסה להביט אל המסתורין המאיים הזה בעיניים פקוחות. יבוא יום ולא אהיה פה עוד - ומאחר שאין לי מושג אם יהיה זה מחר, בעוד שנה או כחלוף עוד עשרות שנים, מוטב שאהפוך כל יום שחולף לכזה שיהיה שווה לצאת עבורו מהמיטה. 

אז ברמן, צ'ייסר ממני לכל הבר! כי לך תדע - אולי זו הדחיפה הקטנה שהזוג החמוד ההוא שם צריך כדי להעביר את הדייט שלהם הביתה.