כחמישה מיליון ישראלים מבוטחים בפוליסות בריאות סיעודית ומשלמים מדי חודש פרמיות גבוהות, מתוך ציפייה לפיצוי כשחלילה נזדקק. גם ה' וי', זוג קשישים חיפאים, ביטחו את עצמם בשתי פוליסות סיעודיות באחת מחברות הביטוח הגדולות במשק. אולם, כאשר י', שהיה ניצול שואה, נפטר לפני פחות משנה בגיל 98, רק החל המאבק של אלמנתו על תשלום תגמולי הפוליסות הללו.
החוק מאפשר לחברות הביטוח להחיל התיישנות על הזכאות לתגמולי הביטוח בטווח של מעבר לשלוש שנים אחורה מהתביעה, כך שבין אם התביעה נוגעת לאדם חי או לאדם שנפטר ושאריו זקוקים לכסף, אם היא אינה מוגשת מיד - הכסף עלול לרדת לטמיון.
בתביעה בשם האלמנה שהוגשה על ידי עו"ד סיגל לביא־אלבז, ממשרד לביא־וולינץ המתמחה בין היתר בדיני ביטוח ונזיקין, צוין כי "מצבו הבריאותי והתפקודי של המנוח ענה על הגדרת מצב סיעודי בהתבסס על המסמכים הרפואיים", וכי "המוסד לביטוח לאומי הכיר במצבו הסיעודי משנת 2010 והיה זכאי לגמלת סיעוד". בתום משא ומתן שהתקיים עם נציגי חברת הביטוח, הושגה פשרה ולפיה קיבלה ה' כ־215 אלף שקל.
"פעם אחר פעם אני נתקלת במקרים מצמררים של קשישים, ניצולי שואה, חולים במצבים קשים ולעתים אף צעירים שאיתרע מזלם והגיעו למצב סיעודי, שנופלים בין הכיסאות בשל הגדרות ופרשנות מצמצת של הוראות הפוליסה", אומרת עו"ד לביא־אלבז ומוסיפה: "יש בכך כדי להצביע על התנהלות שיטתית של דחיית תביעות בבחינת 'שיטת מצליח' - ככל שהאדם קשיש יותר וחולה יותר, כך עולה הסבירות כי לא ימצא דרכו לייצוג משפטי ובכך חוסכות חברות אלה מיליוני שקלים".
רבים אינם יודעים זאת, אך רוב פוליסות הביטוח הסיעודי מוגבלות לתשלום בן חמש שנים בלבד. כל פוליסות הביטוח הסיעודי כפופות לסעיף 31 מחוק חוזה הביטוח הקובע כי תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים. במקרה זה, גם י' וגם ה' היו מצויים במצב סיעודי מזה מספר שנים בטרם הוגשו התביעות בעניינם. מכיוון שהתביעה עבור י' הוגשה לאחר מותו, הוא לא זכה לקבל תשלום למשך חמש שנים, כפי שהיה מקבל אילו היה פונה מיד עם הפיכתו לסיעודי ומכיוון שהתביעה הוגשה על ידי עזבונו – אלמנתו במקרה הזה - ניתן היה לדרוש תשלום עבור שלוש שנים בלבד.
"המסקנה היא לא להשאיר את הכספים בידי חברות הביטוח. יש להזדרז ולפנות בדרישה מיד עם הפיכת קרוב המשפחה לסיעודי, מיד לאחר ההכרה שלו ככזה על ידי הביטוח הלאומי", מדגישה עו"ד לביא־אלבז.