אורן חזן יצא מהבית ובמקומו נכנס אדון שעמום. וכך, בין נמנום אחד לשני, ניחשתי שהבלתי ייאמן קרה: יש מחנות בבית. ז'תומרת, גם בעבר היו מחנות, אבל הפעם זה קרה יותר מהר מהמהירות שירדן יורה מילים לכל עבר, וזה קרה כבר בימים הראשונים של ההיסטוריה, לפני בכלל שהתייבשה הדיו על סיפור הדרמה הקצר שסיפק לנו אורן חזן. ללמדך שבכל ערב פתיחה חגיגי של עונת "האח הגדול", כאשר הדיירים נכנסים בפעם הראשונה לתוך הבית, החיוכים והנימוסים וכביכול הרצון הטוב שהם מפגינים אחד כלפי השני, הם חרטא ברטא.
ולמה אמרתי שרק ניחשתי שיש מחנות? כי בפרק אמש, "האח הגדול" לא טרח לספר את הסיפור במלואו. ואני לא מעורה בפרטים הקטנים ומה גרם לבית להתפצל שלא תבינו לא נכון, לא שזה אכפת לי או ששנתי נודדת בלילות בגלל שלא עודכנתי, אבל אם אתם מוכרים לנו טלנובלה, תעשו את העבודה כמו שצריך ותנו את הסיפור המלא, על מי נגד מי, ולמה ואיך.
בכל מקרה, ניחשתי שאמילי במחנה של ירדן, אם לשפוט לפי החנופה והליקוקים שהיא שופכת לעברה וכמה שליאור חם עליה, ושזאת אהבה אמיתית, ועוד סילופים והגזמות מהתחום הרומן הרומנטי הכי קיטש, שמנוני ודביק (בכלל, סיפור ליאור וירדן שאתמול הוקדש לו חלק נכבד מהפרק, הוא פייק ניוז בלשון המעטה), ובמקרה כזה שקית הקאה יכלה להועיל.
הפטיש שפיתחה ירדן לליאור הוא מוזרה בעיניי. הוא לא נראה כמו קזנובה, וגם לא יודע להביע רגש כמוהו. בכל מצב נתון, יש לו מבט חסר הבעה, אפילו כשהוא נבהל מג'וקים. הוא גם לא אמיץ כמו קזנובה, והוא מפחד יותר מעצמו מאשר מהג'וקים, כי בכל פעם שהוא מתפוצץ על מישהו (וזה קורה בהזמנה, כאילו מישהו לחץ לו על כפתור והזכיר לו שזה הזמן להתפוצץ בכדי לזכות בזמן מסך), במקום להישאר ולהתמודד מול אותו מישהו, הוא מפנה את גבו ובורח.
ניחשתי שרונן אף הוא שייך למחנה הזה והוא מתייחס אליו כמשפחה חדשה שהוא מצא בבית האח, אותה חיפש כל חייו. ובמשפחה כמו במשפחה, על פי רונן, צריכים לגלות נאמנות טוטאלית ולהפגין אהבה אין קץ. ושימו לב, בקושי עבר שבוע וקצת מאז החלה התוכנית, והרצינות התהומית שרונן מייחס לאותה "משפחה", היא די פתטית, שלא לומר, מגוחכת בעליל.
גם ניחשתי שמישל שייכת למשפחה/המחנה הזה, אבל ייתכן שהיא עומדת לערוק, למגינת ליבו של רונן הסובל קשות מסינדרום המשפחה המאוחדת. מישל מרגישה שמשהו "רקוב בממלכת דנמרק", או יותר נכון, בממלכת ירדן, והכוונה לא לעבדאללה, אלא לירדן של האח, מתוחת הפנים והעיניים, שכל פעם שהיא מתרגזת, היא מזכירה לי קיסר יפני מסרט של קורוסאווה, שנובח על פיקודיו ללכת להרוג מישהו או מישהי.
כל השאר שייכים למחנה השני שבעצם הוא לא מחנה, כי הוא לא מגובש או מלוכד, וכל אחד בו עושה כטוב בעיניו, כמו בדמוקרטיה אמיתית. מי שבולטת במחנה הזה היא תקווה, שהיא אחת הדמויות היותר מצחיקות בעונה יבשה זו, ואין לה כל בעיה לצחוק גם על עצמה, ולהסתכל בעין מבודחת וקלילה גם על אלה שמתעבים אותה, כמו למשל על ירדן.
במחנה הדמוקרטי נמצאים גם ניר, אסף ורות, שנראים קצת אבודים בתמונת השיממון הזאת. מאז עזיבתו של אורן חזן, אסיף נדם, ומה שהוא לא השכיל להבין או להעריך הוא, שבעצם חזן נתן לו את הבמה לבלוט ולהיות רלוונטי, כפי שעצם נוכחותו של חזן בבית חשפה והבליטה את ה"אני מאמין" של ניר ורות. עכשיו הם נראים יותר ויותר תוהים בינם לבין עצמם מה הם עושים בבית שמייצר אינטריגות מטופשות נטולות בשר ותוכן.
ואת מי העמידו הדיירים להדחה? את האנשים הכי פחות מזיקים. את גד, שמשחק את האהבל שחושב שיוגורט זה גבינה ובשקט בשקט מצליח לסלול את דרכו לליבם של הצופים הצעירים, אלה שמסמסים, את יעל שלגמרי נראית שוחרת שלום עולמי, ואת ניר עדין הנפש שכנראה כבר קלט שאת המסר מ"שוברים שתיקה", הוא יכול רק לחלום שהוא יוכל להעביר, בתוכנית שחשוב לה יותר לשים בפרונט רומן מפוקפק, מאשר אידיאולוגיה כזאת או אחרת.