"ואלה שמות", כך נפתחים ספר ופרשת שמות. בפרשה שלנו כתוב "את יעקב איש וביתו באו". משפט זה הוא אחת הנקודות המשיקות בין הפרשה שלנו לבין הפרשה הקודמת, ויחי, שבה יעקב מצווה את בניו בטרם מותו ונפרד מהם. בברכת יששכר הוא אומר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה... ויט שכמו לסבול". לכאורה יש כאן קושי וסתירה. אם: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", אז מדוע "ויט שכמו לסבול"? איזה סבל יש בטוב ובנעימים?
וביאר הרב אליהו מישקובסקי זצ"ל: יש דבר שהוא טוב אך לא נעים, ומאידך יש דבר שהוא נעים אך לא טוב. רוב העולם השוחה עם הזרם אינו מתעמק במה שמוצע לפניו ומעדיף דבר שהוא נעים לחיך או לתחושות, גם אם אינו טוב לבריאותו.
למשל מי שנכנע להתמכרות לעישון סיגריות יודע שהעישון מזיק מאוד. הרפואה הוכיחה זאת באין ספור מחקרים. זהו סם מוות ממשי. זוהי התאבדות. נשק קטלני. ולמרות זאת, בגלל היותו נעים, העולם מעדיף את הנעים על הטוב.
ויש מקרה הפוך. במצוות צדקה למשל או עזרה ממונית לזולת, שעובר תקופה כלכלית קשה. אין ספק שמתן צדקה הוא דבר טוב ומועיל. "עולם חסד ייבנה". אלא שאין זה נעים כאשר נחסר ממון מהכיס, גם אם הוא ניתן לדבר טוב.
כך הוא הדבר בפרשה שלנו: התורה נמשלה למנוחה ולשלווה. התורה והלימוד שלה הוא דבר טוב וחשוב, ומי שלן בעומקה של הלכה יודע כמה עונג רוחני אפשר לשאוב מכך. אך בתחילת הדרך אין הדבר נעים כל כך. אדם חייב להקריב הרבה מנוחיותו ומהרגליו הארציים כדי לעמול בתורה. מצד שני, "ואת הארץ כי נעמה", הדברים הארציים, הגשמיים הם נעימים ונוחים אך אינם טובים.
על האדם לבחור בין דברים שהם בבחינת "הארץ כי נעמה". כלומר, דברים שמעניקים סיפוק מיידי אך אינם מעניקים טוב רוחני וערובה לעתיד טוב יותר לבין דברים שהם בבחינת "ויט שכמו לסבול", אך יש בהם בניית אישיות בעלת מדרגה רוחנית נשגבה וסיפוק עצום בסוף הדרך, כאותו אדם שהגיע לפסגת ההר לאחר עמל הטיפוס. אז חשים אנו את טעם הפסוק "אשרינו מה טוב חלקנו".
זו הייתה דרך החינוך של יעקב לבניו, ועל זה אומר הכתוב: "את יעקב איש וביתו באו". כולם בדרך אחת, בלב אחד. נזכור לבחור בטוב - בסוף זה יהיה גם נעים.