איך רעיונות השאובים מהספרות הקלאסית מאתגרים את הכוח השלטוני בימינו?

כותרות מדורי ובלוגי הספרות מבשרות בימים האחרונים על תרגום חדש (של נילי מירסקי המנוחה) לספרו של פרנץ קפקא “הטירה", ומכריזות: “קפקא מודל 2020". את “הטירה" בתרגום שהיה קיים עד כה קראתי יותר מפעם אחת. בעיניי דווקא הוא הספר הגדול ביותר של קפקא, יותר מאשר “המשפט". אולי בכל זאת “המשפט" הוא היצירה הענקית. הלוואי ותמיד אהיה אמביוולנטי.
 
הספר המפורסם יותר, “המשפט", מספר על גיבור ששמו ק’. גם הספר “הטירה" מספר על ק’. שניהם נמצאים במצב סוריאליסטי מול השלטון. ההבדל הוא שב"המשפט" השלטון רודף אחרי ק’ ואילו ב"הטירה" ק’ רודף אחרי השלטון. לכל אורך “הטירה" אנחנו קוראים על ניסיונו של הגיבור ק’ להגיע איכשהו למגע עם נציגי השלטון, עם האדונים, וזו משימה בלתי אפשרית. 

הנתק הזה בין השלטון, החוק ובתי המשפט, לבין האדם הקטן, מוצג באופן גאוני בשני הספרים. פלא שמתירים בכלל את הפצתם והדפסתם. שניהם סכנה לשלטון החוק ולסדר השלטוני. אין ספר מחאה חריף יותר נגד שלטון החוק מאשר “המשפט", שמתאר מצב המוכר לישראלים: חוק שיש לו חיים משלו, אי אפשר להבין אותו, להגיע אליו, להסביר אותו, או להיות אי פעם במצב שבו אתה לא אשם כלפיו. זהו חוק שכולו אבסורדים ואינטרסים לא מפוענחים, שיודע להסביר תמיד מדוע הרדיפה שלו קדושה, ומול האלימות שלו אין סיכוי. 

הספר “הטירה" מתאר מצב מוכר לא פחות לישראלים: שלטון שחי בעולמות כל כך גבוהים, שאי אפשר בשום אופן להגיע אליו, או להבין את חוקי התנהגותו. רק השבוע התבשרנו שמשרתי הציבור, אלה שהחליטו להקריב את חייהם למען העם, יקבלו שוב העלאה במשכורת שתגיע לגבהים בלתי יתוארו. הנה עוד סמל לנתק, שאיש לא יודע לתאר טוב יותר מאשר קפקא.

ב"הטירה" יש מתח סוחף שנולד מכלום כמעט, ומעל הכל מרחף יופי בלתי מוסבר. מדובר בכלל בספר לא גמור שקפקא ציווה לשרוף. לו היו מסוגלים לכתוב ספרים גמורים בכזאת שלמות הייתי מאושר.

במאגרי המוח שלי נמצא תמיד קטע מופלא מ"הטירה": סיפור שולי על גיבורה שולית ששמה פפי. היא תת־משרתת בפונדק, והנה יש לה יום אחד הזדמנות להיות המלצרית המגישה באולם, כי המלצרית הקודמת התפטרה. כעבור פחות מארבעה ימים המלצרית הקודמת חוזרת בה ושבה לתפקידה. זה זיהוי מצב אנושי שכתוב ענק. בעוצמת הבריאה והכתיבה של קפקא מתואר מצב שבו כל מי שייחל אי פעם לסיכוי להתקדמות, ופיספס אותו, מבין. 

מאז שקראתי, לבי נכמר על פפי. המאבק כולו הוא מאבק של נשיאת חן, שבו לפפי ממילא אין שום סיכוי מול פרידה החיננית יותר, אבל פפי לא מפסיקה לחשוב שאם רק היה ניתן לה עוד יום אחד, היא הייתה כובשת את מקומה במעלה סולם הדרגות הקטנוני. 

מעניין כמה פוליטיקאים שלנו שלא הצליחו להשתחל בימים אלה למקום טוב ברשימות שהוגשו לבחירות חושבים עכשיו את מחשבותיה של פפי: נחמצים במחשבה שלא הוגן שאוהבים אותם פחות מאשר את הפוליטיקאי ההוא, שסתם כובש בחן שלו, ביכולות הדיבור שלו, בתככים שלו, בקשרים שלו, ובעצם לו רק היו נותנים להם עצמם עוד רגע, עוד יום, עוד צ’אנס, הם היו זוכים לאהבת העם, לתמיכת המנגנון, ולעלייה מדרגת מועמד לדרגת מקום ברשימה לכנסת, מדרגת מקום לא ריאלי ברשימה למקום ריאלי, מדרגת חבר כנסת פשוט לדרגת יו"ר ועדה, מדרגת יו"ר ועדה לדרגת סגן שר. מעבר לכך, החלומות כבר נעצרים. דרגה גבוהה יותר שמורה לאדונים, לאלה הגרים בטירה.