השם אנטולי פאבלוביץ’ שפירו בוודאי אינו אומר דבר וחצי דבר לרוב הקוראים. אכן, שם רוסי. אכן, יהודי. שם שיוזכר בהמשך השבוע שוב ושוב, בעת שיתכנסו בירושלים כ־45 מנהיגי מדינות, לציון יום השנה ה־75 לשחרורו של הגדול והנורא במחנות ההשמדה הגרמנו־נאצים, אושוויץ. באותו יום, 27 בינואר 1945, הגיע הקצין “האדום” שפירו ראשון, בראש גדודו, אל מחנה אושוויץ ופתח את שעריו. אלפים בודדים של אסירים ניצלו מגורלם של כמיליון ורבע יהודים ועוד כ־100 אלף פולנים ואחרים.
“הדבר הראשון שראיתי”, סיפר לימים שפירו, “היה קבוצה של אנשים שעמדו בחוץ, בשלג, ונראו כמו שלדים הלובשים מדי אסירים וסחבות על רגליהם. הם היו חלשים עד כדי כך שלא יכלו להפנות את ראשם. אמרנו להם: ‘הצבא האדום הגיע לשחרר אתכם’. הם לא האמינו לנו בהתחלה. הם התקרבו אלינו ונגעו בנו כדי לראות שזה אמיתי”.
ביום רביעי וביום חמישי זה יקרה, ההתכנסות הגדולה של ראשי מדינות, על מנת להתחייב לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות הגואה שוב. זו תהיה גם הבעת מחויבות לקיומה ולעתידה של מדינת היהודים, שקמה מאפר השואה. ייעדר מהטקס בהפגנתיות – נשיא פולין, שאדמתה ספוגה בדם מיליוני יהודים. צודקים הפולנים כשטוענים כי את הטבח על אדמתם ביצעו הכובשים הגרמנים. מאות אלפי יהודים נשלחו למחנות ההשמדה ברכבות משא כדי לסיים את חייהם במשרפות, בתעלות, בביתנים שהוכשרו לשמש את מפעל הרצח הנוראי ביותר בהיסטוריה האנושית. גם רבבות פולנים נרצחו, אבל היו גם אלפי פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כמו גם אוקראינים, ליטאים ולטבים.
פולין ומדינות נוספות במזרח אירופה עוסקות באחרונה באינטנסיביות ב”עדכון” חלקם של אזרחיהן בשואה. אם ביד ושם, לצורך העניין, רשומים כ־6,000 חסידי אומות עולם פולנים, הנה טוענים עכשיו הפולנים שהיו 600 אלף מצילים פולנים, לא פחות. סבלו של העם הפולני – כך טוענים מנהיגיו – אינו נופל מסבל העם היהודי. הם אף גייסו לשירותם היסטוריון ישראלי, דניאל בלטמן הפוסט־ציוני, כדי להקים את מוזיאון הגטו בוורשה ולתקן את ההיסטוריה. עם זאת, אני לא הייתי מונע מנשיא פולין לשאת דברים באירוע הגדול ביום חמישי ביד ושם. הוא סורב מנימוקים טכניים, ולכן מחרים את האירוע.
שאלה היא אם עשרת הדוברים באותו מעמד, ובראשם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, ינצלו את הבמה להתחשבנות אקטואלית, או שיגלו הבנה, כולם כאחד, שמדובר באירוע שצריך לבטא מחויבות משותפת לזיכרון השואה ולמאבק באנטישמיות העכשווית. ככל הידוע, עם הטקסטים בספר המיוחד שמפיק יד ושם, שכל אחד מהמנהיגים תורם לו מאמר, “אפשר לחיות”.
התכנסות בינלאומית בסדר גודל שכזה מעולם לא הייתה בישראל, אלא סביב הלוויות של נשיאים וראשי ממשלות, כמו זו של יצחק רבין ז”ל. אז הגיעו לירושלים גם מנהיגים כמו מובארק המצרי וחוסיין הירדני. השבוע לא יהיו בין הבאים מנהיגים ממדינות ערביות, שאצלם גילויי האנטישמיות, הכחשת השואה ושנאת ישראל שכיחים במיוחד. ספק אם הקריאה שתצא מירושלים תשנה במשהו את המצב שם, ולא רק במדינות ערב או באיראן, אלא גם במדינות המערב שבהן היו באחרונה גילויי אנטישמיות חריפים וטורדים. האם הכנס, עם כל חשיבותו לנו ועם עצם קיומו בבירת ישראל, יניע באמת מהלכים במדינות אלה לבלימת התופעה החמורה שמזכירה את שנות ה־30 בגרמניה?
האוזניים יהיו כרויות במיוחד לנאומו של הנשיא פוטין, לא בגלל השאלה אם יחון את נעמה יששכר כמחווה לישראל, אלא כדי לשמוע אם יתנער מהאנטישמיות בתקופת השלטון הקומוניסטי לאחר מלחמת העולם השנייה. שהרי ברית המועצות לשעבר, כפי שחזינו בסרט התיעודי המצמרר של בוריס מפציר “תעלומת הספר השחור”, עשתה בזמנו הכל כדי להסתיר את רצח היהודים על אדמתה והגדירה אותם כקורבנות הטרור הפאשיסטי. אין לשכוח את עלילת הרופאים היהודים ש”הרעילו את סטלין” ולא את ההוצאה להורג של סופרים יהודים בתקופת הרודן הקומוניסטי. סטלין לא נפל מהיטלר בתחום הרצחנות.
ובחזרה לאנטולי שפירו, ששמו נחקק לעד בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. מה חבל שב־1992, כשהיגר מרוסיה, “נשר” בדרך ושם פעמיו לארצות הברית, שם נפטר ב־2005.