"מושלמים", השם שבחר אסף גרינבוים, יוצר הסדרה הדוקומנטרית שעולה הערב בשעה 21:00 ב־HOT8, משקף בצורה די מושלמת את הרעיון שמנסים להעביר גיבוריה, שחיים עם מוגבלות פיזית. המשתתפים בדוקו החדש מספקים הצצה מיוחדת לחיי היומיום שלהם, לקשיים ואף לתחום הזוגיות של אנשים עם מוגבלות, ומנסים להעביר את המסר שהם מושלמים כפי שהם. אגב, יוצר הסדרה גרינבוים חי אף הוא עם נכות.
אחת ממשתפי הסדרה היא מורן סמואל, כדורסלנית לשעבר, שבגיל 24 חוותה שבץ של חוט השדרה שגרם לשיתוק מהחזה ומטה, ואחרי שיקום ארוך חזרה לפעילות ספורטיבית והפכה לאלופת העולם בחתירה לשנת 2015 ומדליסטית ארד מהמשחקים הפאראלימפים בריו 2016. “כשאסף הגיע אליי בפעם הראשונה, הייתי בדיוק אחרי לידת בתי ובעיקר מרוכזת באמהות", מספרת סמואל.
“הוא סיפר לי על עצמו ועל הרצון שלו לעבור תהליך אמיתי של קבלה עצמית על המסך, ודרך זה לתת לעולם הצצה אל החיים של אנשים שבדרך כלל לא פוגשים על המסך. אחת הדרכים הטובות ביותר להסיר חסמים ולגעת לאנשים בלב היא דרך סיפור אישי שאפשר להתחבר אליו, דרך הדגשת הדברים שמחברים את כולנו, גם אם הצופה אינו אדם שמתמודד עם מוגבלות".
משתתף נוסף הוא נועם גרשוני, טייס מסוקי קרב לשעבר, שנפצע במלחמת לבנון השנייה ונותר משותק בחצי הגוף התחתון. לאחר הפציעה הפך ספורטאי פאראלימפי ואלוף פאראלימפי מלונדון 2012. “הסדרה באה לספר סיפור של כמה חבר’ה עם מגבלות, בלי להיות פוליטיקלי קורקט, בלי לייפות את הדברים", הוא אומר. "רואים כאן איך אנחנו חווים את המגבלה ומתמודדים עם האתגרים בחיים שלנו בנושאי זוגיות, אהבה, דייטים וגם יחס הסביבה. זה מאוד פתוח, מאוד אינטימי ובלי פילטרים".
החיים החדשים
“אני לא זוכר את הערב הזה", מתאר גרשוני את היום ששינה את חייו. “במלחמת לבנון השנייה הייתי טייס אפאצ’י, והייתה לנו משימה לטוס לגבול לבנון כדי לסייע לכוחות קרקע. הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני מתעורר בבית חולים ואני לא יודע מה קרה לי, לא יכול לזוז, לא ידיים ולא רגליים, וגם לא יכול לדבר. אחרי כמה ימים סיפרו לי שהייתה התנגשות מסוקים ושהטייס השני, רן־יהושע כוכבא נהרג".
"ואז מתחילים החיים החדשים. בשלב הזה לא הבנתי שום דבר, שמחתי שאני בחיים כי שרדתי התרסקות מגובה קילומטר וחצי. אף אחד לא אמר לי מה עומד לפניי, לא סיפרו לי על הקשיים והשיקום, בטח לא בימים הראשונים, ובטח לא בשבועות הראשונים. בינתיים, אני לא מעכל מה קרה ומה הולך לקרות. הייתי בטוח שאחזור לחיים שלי תוך כמה שבועות או חודש־חודשיים. אין את ההבנה הזאת של כמה זה הולך לקחת ממני".
“הפגיעה שלי היא תוצאה של מום מולד", מספרת סמואל. “עברתי שבץ של חוט השדרה כתוצאה מכלי דם שפשוט יום אחד התפוצץ ודימם ויצר חסימה. הייתי בת 24, כדורסלנית מצטיינת, מאמנת, סטודנטית באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון בפיזיותרפיה. חייתי את החיים במלואם ועשיתי את מה שאני אוהבת, וברגע אחד השתתקתי מהחזה ומטה".
ואז מתחיל תהליך שיקום.
סמואל: “עברתי שיקום בבית לוינשטיין ברעננה וזו הייתה תקופה מאוד מאתגרת כמובן. חוויתי הרבה שעות של כאבים פיזיים, של טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, הרבה מאבקים נפשיים והתמודדות יומיומית עם האובדן של הגוף כמו שהכרתי אותו, ותחושה שכל מה שעמלתי עבורו ירד לטמיון".
גרשוני: “עברתי שנה וחצי של שיקום, שנתיים וחצי בכיסא גלגלים, והיום אני מתנייד למרחקים קצרים על קביים ולמרחקים ארוכים על כיסא. בהתחלה, בטיפול נמרץ, לא חשבתי על האפשרות של נכות, אלא רק בשיקום. ראיתי שאני לא מתקדם ודברים לא חוזרים לתפקד בקצב שחשבתי, ואז אני מעכל שלא אחזור לחיים שלי כמו שאני מכיר אותם. התחלתי לעבוד על איך להתגבר על המגבלות, איך לשנות את הגישה".
איך מתמודדים נפשית עם הבשורה ותהליך השיקום?
גרשוני: “יש עליות וירידות, זה לא עניין של החלטה ופתאום הכל נהיה קל. הייתה לי תמיכה של משפחה וחברים שהיו איתי כל יום ולילה בשיקום. למדתי להעריך דברים קטנים וזה עזר לי בגישה של אחרי בית החולים, ועזר לי להסתכל על החיים בהמשך. המצב הזה גרם לי להבין את כל הקונספט של פרופורציות יותר מבן אדם שלא חווה אובדן גדול. זה חלק מהתהליך של השיקום והיציאה אל העולם אחרי כן. אם אני הולך היום לבקר מישהו שעבר טראומה או אובדן, אני לא זורק קלישאות של ‘תהיה חזק’ או ‘הכל בראש’. מה שעזר לי בבית החולים זה לא לשמוע את המשפטים האלו, אלא לראות חבר’ה שעברו משהו שאני עברתי מאושרים ושיש להם גישה טובה לחיים. הקלישאות לא עוזרות כשאתה שוכב בבית חולים. כשאני פוגש אנשים אני לא אומר ‘תראו אותי עכשיו’, אבל הם קולטים מה אני, ואנשים שהתגברו על קשיים מקרינים את זה החוצה".
סמואל: “ככל שמצליחים מהר יותר לשחרר את המקום של ‘למה זה קרה לי?’ מתמקדים בהווה ובעתיד ומבינים שאי אפשר לשנות מה שקרה, אבל אפשר להחליט כל יום מחדש איך מתמודדים עם זה. אנשים חושבים לפעמים שהם בחיים לא יוכלו להתמודד עם משהו קיצוני שיגיע בהפתעה, אבל זה לא נכון. אנחנו יצורים הישרדותיים, צריך להאמין בכוח שלנו להמשיך וליצור לעצמנו עתיד גם כשלא ברור בדיוק מה מחכה מעבר לפינה. לפעמים צועדים בחשיכה מוחלטת, אבל מי שמצליח לצעוד ולהתמיד ברגעים הקשוחים האלה של החיים, מגיע גם לאור המפורסם בקצה המנהרה. בשנים הראשונות שאחרי הפגיעה לא חשבתי שיש לי צורך בקהילה של עוד אנשים עם מגבלות רק כי אני בכיסא גלגלים. עם השנים הבנתי ש’קבוצת שווים’ זה דבר חשוב בחיים בטווח הארוך ושיש לנו כל מיני סוגים של קבוצות בחיים. הבנתי שדווקא במקום של המפגש עם עוד אנשים שמתמודדים עם מוגבלות פיזית זה מאוד נחמד לא להיות ‘מיוחדת’, לא להיות ‘הסיפור הטרגי’ היחידי בחדר ולרגע להיות ממש לא מעניינת במובן של המוגבלות".
יותר הנגשה
סמואל וגרשוני בחרו שלא לתת לנכות לשבור את רוחם, והגיעו כל אחד בדרכו להישגים מרשימים בספורט הפראלימפי, והביאו כבוד גדול לישראל עם שלל מדליות ותארים חשובים.
“אחרי הפגיעה לא רציתי לחזור לספורט בכלל, חזרתי ללימודים וסיימתי תואר ראשון בפיזיותרפיה ותואר שני בהתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה", מספרת סמואל. “הספורט נכנס שוב לחיי רק אחרי כמה שנים של הימנעות מוחלטת, אבל אין ספק שהוא החזיר לחיי את תחושת המסוגלות הכל כך חשובה שהתגעגעתי אליה. עבורי העיסוק הספורטיבי היה החיבור מחדש עם הגוף שלי, והרבה מהדרך לעבר קבלה עצמית קרתה שם".
“הייתי מאוד ספורטיבי, אבל לא באופן תחרותי", מספר גרשוני. “כל החבר’ה שנפצעו במלחמת לבנון השנייה הובאו למועדון הספורט. ניסיתי כמה ענפים, וטניס היה לי הכי כיף. זה די מהר תפס תאוצה – אגף הספורט שלח אותי לתחרויות בתחום וככה התגלגלתי".
"הגמר באולימפיאדה היה טירוף", מוסיף גרשוני". "כל החברים הקרובים היו שם, כל החבר’ה שהיו איתי בתקופות הכי קשות שלי היו איתי ברגע המדהים הזה. לראות את דגל ישראל ולשמוע את התקווה עושה לכולנו משהו אחד בפנים. הסיטואציה של גמר אולימפי זו חוויה מדהימה של פעם בחיים".
יש הרבה שיח סביב הטרמינולוגיה, לא להגיד “סובל מנכות", אלא “חי עם". זה חשוב בעיניכם?
גרשוני: “כל שינוי כזה הוא מבורך. אולי לא לדור שלי אלא לצעירים יותר, שלא יגידו שמישהו ‘סובל’ כל החיים שלו. אבל הייתי רוצה לראות יותר דברים בפועל, מקומות יותר נגישים, יותר מותאמים. שמי שפותח מסעדה, יהיה בראש שלו להתאים את המקום לאנשים עם מוגבלות. כשרצינו לצפות בפרק השלישי בסדרה, ההפקה הייתה צריכה לעבור על 20 מקומות עד שהיא הצליחה למצוא מקום נגיש לכולנו. יש מקומות שמגדירים את עצמם כנגישים, אבל בכניסה לשירותים יש מדרגה, וחבר’ה עם כיסא חשמלי לא יכולים להגיע אליהם. דברים משתפרים, אין מה לומר, יש יותר מודעות, יותר חקיקה, שינוי של טרמינולוגיה. הייתי רוצה שהשינוי יהיה בקצב יותר מהיר באופן כללי. מי שהיה בעולם יודע שאנחנו די מאחור בקטע הזה, בהתאמה לאנשים עם מגבלות או צרכים מיוחדים. יש שינוי בתפיסה כלפי אנשים עם מוגבלויות, הוא מטורף, אבל הוא צריך לקבל תאוצה".
סמואל: “למילים יש כוח. גם בדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו וגם בשפה שבה אנו משתמשים כלפי חוץ, לכן אני בהכרח דוגלת בשינוי המושגים שבהם אנחנו משתמשים. אדם עם מגבלה, אדם בכיסא גלגלים, קודם האדם ואחר כך המגבלה, ובהחלט להפסיק לומר ‘סובל מנכות’, אני ממש לא סובלת".
על אף שהשיח סביב תחום הנגישות והיחס לאנשים עם מוגבלויות קיבל בשנים האחרונות תאוצה, נושא הזוגיות עבור האנשים החיים עם מוגבלות לא קיבל חשיפה של ממש בתקשורת, וזו אחת הזוויות החדשות שהסדרה חושפת.
“בתחילת הדרך כשיצאתי לעולם הרווקים, היו לי יותר חששות מכל רווק אחר", אומר גרשוני. “לא ידעתי איך זה ייתפס בצד השני. בהיבט הזה יש פגיעה בביטחון העצמי, לפחות בהתחלה. אם אתה מקבל את הפגיעה שלך וזה חלק ממך, יחד עם עוד הרבה דברים טובים, אז זה לא יהיה כזה אישיו. נדהמתי לראות שלרוב המוחלט של האנשים זה לא מפריע. לגבי אלה שזה כן מפריע להם, זה בכלל לא רלוונטי. כמו שבחורה לא תישאר איתי אם אני אגרום לה להרגיש גבוהה מדי, שמנה מדי או נמוכה מדי. זה אחד המאפיינים שלי כאדם אבל זה חלק מהחבילה".
“בהקשר של זוגיות אין ספק שהרגשתי הרבה פחות אטרקטיבית אחרי הפגיעה", מוסיפה סמואל, אם לשניים, שנישאה בטקס אזרחי בניו יורק ללימור גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט הנכים. “היה לי קשה להתחבר לעצמי, אז ברור שגם הדלת לא הייתה ממש פתוחה עבור מישהו אחר. כדי להיות בזוגיות טובה ומשמעותית, אדם קודם כל צריך לפגוש את עצמו, להיות שלם עם מי שהוא ואז גם מה שמשדרים החוצה הוא אמיתי ואותנטי. לקח זמן, אבל כשפגשתי את לימור לפני עשור, זה היה בתזמון מושלם עם החזרה שלי לספורט".
"החזרה לספורט הייתה חזרה לעצמי, ולימור הייתה בדיוק האדם להכיל את התהליך הזה ולתמוך בו", מסכנת סמואל. "היא לא הכירה אותי לפני כיסא הגלגלים וזה ממש לא עניין אותה מה ‘החסרונות’ שאני מביאה לקשר, היא התמקדה אך ורק ביתרונות שלי כאדם. בלעדיה לא הייתי יוצאת למסע הזה של לכבוש כל פסגה ספורטיבית אפשרית ובדרך גם לגדל שני ילדים מדהימים. לימור ילדה את ארד לפני ארבע שנים ואני ילדתי את רום לפני שנה ושמונה חודשים. האמהות שיפרה את שתינו והפכה את הדרך המשותפת למלאה בלמידה עצמית, בהכלה ובהתמקדות אפילו עוד יותר בטוב שיש בחיים האלה, ויש מלא".