כקיבוצניק לשעבר שחי בעיר הגדולה יותר מארבעה עשורים, לא דמיינתי, אפילו בחלומותיי ההזויים והמסויטים ביותר, שב־2020 סדרה על קיבוץ וקיבוצניקים, תעניין מישהו במדינה שמחקה כל שריד סוציאליסטי שהיה כאן, והפכה קפיטליסטית קומפלט.
מתברר שטעיתי בגדול, כי "קיבוצניקים", סדרה יומית חדשה שעלתה ב־HOT, מצליחה לשלות מתהומות הנשייה וממצולות השכחה את הקיבוץ, שפעם, לפני המון שנים, היה ה"פוסטר" של הציונות, והיום מהווה סוג של ספארי אנושי הממאן להיכחד, ומנסה לשרוד נואשות בין הריסות חייו.
במוקד הסדרה, סיפורה של חבורת קיבוצניקים בני כיתת "נרקיס" מקיבוץ "מעיין חיים", שאחרי הצבא התפזרו לכל עבר. פירוק הקיבוץ (הפרטה בז'ארגון הקיבוצי) בין מלתעות הקפיטליזם, מאלץ אותם לחזור להיות בקשר, והם מוצאים עצמם חוזרים לחיות ביחד כמו בבית הילדים בקיבוץ. אלא שהפעם זה קורה בבית אריזה של הקיבוץ בשכונת התקווה, שהוסב להאנגר תעשייתי כשהם בני 30.
לא נעשה יותר מדי ספוילרים, כי "קיבוצניקים" היא לא בדיוק סדרת מתח עוצרת נשימה גדושת טוויסטים, אלא סדרה חווייתית שמייצרת אווירה, וכל כולה געגוע, כאב וכמיהה נואשת לחלום בלתי אפשרי שהתנפץ על משברי המציאות.
ואכן, יוצרי הסדרה, יונה רוזנקיאר, אבנר שפע ואמיתי אשכנזי, שלושה קיבוצניקים לשעבר, הצליחו "לברוא" את הקיבוץ מחדש, תוך שהם מנצלים בתבונה, רגישות, כישרון והמון אהבה, את היכרותם העמוקה עם עולם שלם של מושגים ותת־מושגים, שרק קיבוצניקים שגדלו אחד בתוך התחת של השני מגיל אפס מכירים כמו את כף ידם.
קיבוצניקים, כיצירי ניסוי חד־פעמי בהיסטוריה האנושית, מעולם לא היו בני אדם גנריים. זר לא יבין זאת. ובדיוק לנישה הזאת פולשת "קיבוצניקים" בגדול, ומצליחה ליצור מיקרו־קוסמוס אנושי מגניב שמציג היטב את כל הטרגדיה הקיבוצית.
לא בטוח ש"קיבוצניקים" תהיה להיט כמו "מטומטמת". הדבר היחיד שאולי מזכיר את "קיבוצניקים" הוא "מבצע סבתא" הקאלטי של דרור שאול. מה שהופך את "קיבוצניקים" לסדרת קאלט בפוטנציה. בשורה התחתונה: יש מצב להתמכרות.